בואו נדבר על הטרנד הכי צבוע בטלוויזיה היום. בתוכנית הריאלטי ״אהבה חדשה״ נוצר דיון בה בצד אחד יובל הדיירת, אומרת שזה לא גברי אם גבר נותן לאישה לשלם בדייטים (כל דייט, גם החמישים-אלף) בעוד בצד השני תום, שלא מוכן להיות הארנק של בת הזוג שלו. זה מצרף לפוסטים בקבוצות נשים בפייסבוק שמגדירות גבר שמבקש לשלם חצי-חצי בדייטים כ״קמצן״ - בהגדרה הכללית, יש פה את התופעה של נשים שמחפשות את ״הגברים של פעם״ לטענתן, אלו שידעו לחזר, אלו ששילמו על הדייט בלי להניד עפעף, אלו שהיו גברים ג'נטלמנים ולא

משהו עובר על הפיד שלנו לאחרונה, ואני לא מדברת על שינוי באלגוריתם. אני מדברת על התופעה שבה בלילה אחד, כל אחת הופכת ל"מומחית תוכן" בתחום שהיא, בואו נגיד את זה בעדינות, לאו דווקא מקצוענית בו. בואו נעשה רגע סדר במושגים: יש "משפיענית" או "יוצרת תוכן", ויש מקצוע. אלו לא מילים נרדפות. אבל בעידן האינסטנט, הגבולות האלו נמחקו לחלוטין. פתאום, כל מי שאוהבת לבשל היא "מתכונאית" שקובעת מה בריא, כל מי שירדה במשקל מחלקת תפריטים, ומי שפתחה קריסטל פעם אחת כבר מציעה "טיפול מרפא". צילום מסך מתוך

דאבוס היא לא עוד כנס. היא פסגת המפגש העולמי. מין פורמולה 1 של פוליטיקה, טכנולוגיה ועסקים. מקום שבו מנהיגים, מנכ״לים, משקיעים, רגולטורים ואנשי חזון מכל העולם מתכנסים לשבוע אחד צפוף, קפוא ומלא משמעות. מקום שבו החלטות גדולות נולדות במסדרונות, בברים, ובפגישות שלא תמיד נכנסות ״ללו״ז הרשמי״. יש בדאבוס רעש מהסוג השקט. כולם מדברים על האנשים, על התגים, על הלו״ז המלא, על התחושה שהכול קורה בבת אחת ועל איזה FOMO תמידי כזה. כאילו אם לא היית בכל מקום, פספסת משהו קריטי. אבל מה שנשאר איתי בא

כשהייתי צעירה, בתקופה שהטלוויזיה הייתה הממשק היחיד שחיבר למציאות אחרת- התאהבתי בכל מה שהיה לה להציע. הטלוויזיה הייתה הכל עבורי. הקופסא המגושמת הזו טמנה בחובה עולם חיצוני שלם שלא הייתה לי שום גישה אליו, אילולא היא. אני ילידת 89, מילניאלית מושבעת שיודעת מה זה טלוויזיה עם החלק השחור שמשמין אותה מאחורה, אבל גם מבינה מה זה טיק טוק ואיך ליפול לטרנדים סתמיים בלי בושה. מנקודת המבט שלי, אני ברת מזל. יש לי תמונות ילדות ישנות מהמצלמות של פעם, אילו שהפולארויד מנסה לחקות. ויש לי גם מצלמת

על מה כותבים טור? על הסייל בזארה שהפכתי אובססיבית לגביו? על הטרנדים שמתחלפים בקצב של סטורי של משפיענית רשת חדשה? על אובדן הזהות או מציאתה מחדש אחרי לידה? על האמהות? הזוגיות הלוגיסטית או זו הרומנטית? ובעצם איך כותבים טור, אחד טוב כזה שכולן ירצו לקרוא, שיקראו בו את עצמ, שידבר אליהן אבל גם יקשיב וגם ישפיע? ובשביל טור כזה שידבר לכולן צריך כנות. אבל כנות, כמו החיים עצמם, היא לא דבר קבוע. היא משתנה מיום ליום, לפעמים אפילו משעה לשעה. זו כנות שמודה שלא הכל ורוד, שיש רגעים קשים, שיש

דעל״פ: אחרי שסיימנו לכעוס על יעל פוליאקוב, בואו נבדוק איך צמד המילים ״אהבה עצמית״ הפך למושא אהבתו של האלגוריתם. יש רגעים ברשת שהדם עולה לראש עוד לפני שהמוח מספיק להגיב, וזה קרה השבוע כשיעל פוליאקוב אמרה בפודקאסט שלה עם אסי עזר “הפרות מנצלות את השומן של עצמן בשביל לקבל פידבקים של אהבה ואהדה”. אנחנו בתגובה הזדעזענו, שיתפנו, וכתבנו סטוריז נזעמים, הסברנו למה אסור לדבר ככה על נשים, ולמה נדיר מהחברה את כל מי שמדברת ככה על גוף של אישה אחרת. אני חייבת להגיד שאותי זה הצחיק, ולא בגלל ה

לפני חודשים בודדים נסעתי לבקר חברת ילדות בבנימינה, מעוז הולדתי. ההורים שלי קנו שם בית כשהייתי תינוקת, אבל פירקו את החבילה זמן קצר לאחר מכן. בבית הזה נשארתי עד גיל תשע-עשרה, ובאמצע הצבא עזבתי עם אמא שלי ומשפחת-פרק-ב-שלה למרכז הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה עברתי דירה. המעבר הזה היה צריך לקרות לפני זמן רב. בגיל שתיים-עשרה, אם תשאלו אותי. מיד אחרי בית הספר היסודי. מתנה לבת-מצווה. החברה שלי ואני טיילנו ברחובות בנימינה הישנה. בגן השעשועים ובאנדרטה ליום הזיכרון. בשדרת הפיצות.

בקצרה - אני לא טובה עם מספרים. לא הצלחתי לפתור תרגילים במתמטיקה בלי לבכות מאז כיתה ח', אני נוראית בחלוקת תשלום חשבון בסוף ארוחה (שלא לדבר על טיפים), וגם אחרי שנה של מגורים בניו יורק אני לא מצליחה להמיר דולרים לשקלים בראש שלי, ואתן רק יכולות לדמיין כמה זה עולה. במובן הרחב יותר, אני לא אוהבת מספרים כי הם מאוד חד משמעיים, כל דבר שעובר כימות ("מה הסיכוי ש?" "איך את מדרגת את החוויה הזו מ-1 עד 10?") גורר בי מעגל של סלידה, התלבטות, התפשרות על תשובה ושוב סלידה. דברו איתי במילים, תנו

אני כותבת את הטור הזה כבר כמה שבועות בהמשכים.בהתחלה הייתי בטוחה שזה יהיה טור פשוט על כנס: איך מתמודדים עם אי־ודאות של פעם ראשונה לנסוע לכנס רחוק, איך חיים עם התחושה שצריך “לחזור עם תוצאות” ממשהו שאת בכלל לא יודעת איך הוא הולך להיראות, ואיך מתמודדים עם המחנק הזה בגרון מהרגע שמאשרים לך נסיעת עבודה שנלחמת עליה – ואז את שואלת את עצמך: עם מה אני בכלל אחזור. ישבתי לכתוב על זה. אבל הייתי כל כך בלחץ. זה היה מוקדם מידיי מכדי לדבר על זה. הטור קצת הפך לטיפול. אחר כך, בדרך לכנס, בלילה במ

אני אולי לא כל כך רוצה להודות בזה, כי כל הפסטיבל הבטחות לשנה החדשה בסושיאל עושה גם לי בעצמי קצת בחילה, אבל אני חלק מהטרנד הזה ביג טיים. לא בהכרח מהחלק של לפרסם איזה סרטון סיכום או מטרות לשנה החדשה, למרות שגם את זה עשיתי ויותר מפעם אחת, אלא מהלתבונן אחורה, לתכנן ולהציב מטרות. כל שנה ברגע שדצמבר היה מתקרב הייתי מתחילה לחפש את הסדנה, המפגש או התהליך שאני הולכת לעשות. באחת הפעמים הייתי במפגש סלון של נשים עצמאיות שכלל הרצאה על כמה טכניקות להתבוננות וסיכום ואז שיח על הצבת יעדים, בפ

בעולם שבו נשים עדיין נעדרות מתפקידי מפתח - היעדר שמוביל באופן ישיר להחלטות שמתקבלות ללא ראייה נשית, ולעיתים אף פוגעות בנשים - ברור שהמצב חייב להשתנות. בתור אישה, זה מרתיח אותי לראות דיונים, מיטאפים או פורומים מקצועיים שמתנהלים על טהרת הגברים, במיוחד בנושאים שנוגעים לכלל האוכלוסייה. אבל לפני שבועיים, כשבג"ץ הוציא פסיקה שמהותה היא "כפייה" של מינוי נשים (בממשלה שבה לא כיהנה ולו מנכ"לית אחת), משהו בי בער. אם יש דבר אחד שאני שונאת במקומות מחוסרי ייצוג, זה את התחושה שנבחרת רק כדי ל

לפני כמה חודשים התארחו אצלינו זוג חברים לארוחת בוקר וסיפרו לנו שהם היו בבלט ושאלו אם אנחנו אוהבים גם. אני ישר עניתי ואמרתי שלא. הם שאלו מתי יצא לי להיות ועניתי שאני חושבת שלמעשה מעולם לא הייתי. זה תמיד נתפס בעיניי משעמם ופלצני. שאלתי אותם מה הם כל כך אוהבים בזה וחבר שלנו ענה "שמה שהם עושים עם הגוף שלהם מבחינה אנטומית הוא מטורף" ושיש בזה משהו באמת מרתק. החלטתי לצאת לרגע מהקופסא של עצמי והלכנו לבדוק את הנושא מקרוב. קריסמס עמד בפתח וקנינו כרטיסים למופע הבלט של מפצח האגוזים. ידעת