הפיד שלי, וכנראה גם שלכם, מלא בימים האחרונים בפוסטים חיובים של כמויות כרטיסי טיסה שהוזמנו בשעות האחרונות לארץ לקראת ה- 27.10, ליום הבחירות בארץ שהוכרז השבוע. הרבה תגובות מרגשות, שמחות, מלאות באופטימיות ובעיני - הרבה מאוד פטריוטיזם בשקל תשעים. קמפיין Fly&Vote יצא עכשיו לרשמית לדרך לאחר שיש תאריך בחירות חתום (*עד כדי), ולפי הרעש שהוא מייצר, אלפי "ישראלים טובים" שעזבו את הארץ - חלקם לפני חצי שנה, חלקם לפני עשור או שניים - יעלו באוקטובר על טיסות לנתב"ג. הם באים "להציל את המדינה" בקלפי, לעשות סלפי...

עוד פעם הרשת צועקת על הדרת נשים. הפעם על המוקד: מועדון הצרכנות "חבר", שהעז, שומו שמיים, לארגן ערב צפייה במשחק מונדיאל לגברים בלבד. תוך כמה שעות עלה פוסט של שדולת הנשים, שהצית את קול הצעקה. נשים רבות התרעמו על "הדרת נשים במרחב הציבורי", ועוד מארגון של משרתי ומשרתות צבא הקבע. איך קורה שבשנת 2026 גוף ממוסד מעז לייצר אירוע שסגור בפני חצי מהאוכלוסייה? הזעקה הזו הייתה יכולה להישמע לגיטימית, ואפילו צודקת, אילולא היא הייתה מגיעה עם בחירה מודעת להעלים עין בצורה אקטיבית מאירועים זהים לחלוטין – לנשים...

צפייה בפרקים האחרונים של "אהבה חדשה" הרגישה פחות כמו דייט בטלוויזיה ויותר כמו מסע במנהרת הזמן. כששם הכריז בביטחון ״אני בן אדם של פעם״ ונכנס הישר לסטריוטיפ ה"פרמיטיב" כשהודיע לגבי שאין דבר כזה ידידים, או כשליה הבהירה לדביר שרשימת החברות שלו נמחקת מעכשיו - משהו בתוכי התכווץ. זה לא היה רק הוויכוח הזוגי הרגיל, זה היה ריח חריף של נפתלין ומוסכמות ישנות שחנקו את המסך. הטיעון המרכזי של מחנה ה"אין ידידים" הוא פשוט ומבהיל כאחד: אם גבר ואישה נמצאים באותו חדר, זה חייב להיגמר במיניות. הטענה הזו היא עלבון...