דברנו בכנות על פחד

דאבוס היא לא עוד כנס. היא פסגת המפגש העולמי. מין פורמולה 1 של פוליטיקה, טכנולוגיה ועסקים. מקום שבו מנהיגים, מנכ״לים, משקיעים, רגולטורים ואנשי חזון מכל העולם מתכנסים לשבוע אחד צפוף, קפוא ומלא משמעות. מקום שבו החלטות גדולות נולדות במסדרונות, בברים, ובפגישות שלא תמיד נכנסות ״ללו״ז הרשמי״.

יש בדאבוס רעש מהסוג השקט. כולם מדברים על האנשים, על התגים, על הלו״ז המלא, על התחושה שהכול קורה בבת אחת ועל איזה FOMO תמידי כזה. כאילו אם לא היית בכל מקום, פספסת משהו קריטי. אבל מה שנשאר איתי באמת לא היה אף אחד מאלה.

כנס דאבוס בשוויץ

הדאבוס שלי קרתה דווקא בבין־לבין. בשיחות שלא היו מתוכננות, במשפטים שלא הושלמו, במבטים בבר על איזה דרינק לקחת. בשיחות שלא התכוננתי אליהן, אלה שלא נועדו להרשים.

מצאתי את עצמי מוקפת באנשים מטורפים. אנשים רציניים, גדולים מהחיים, כאלה שנושאים על הכתפיים אחריות עצומה — ליטרלי. מנהיגות ומנהיגים בטכנולוגיה, במדיניות, בממשל, בתקשורת. אנשים שמעצבים מערכות גדולות מהם בהרבה. כאלה שמבחוץ נראים בטוחים, רגועים, כאלה שיודעים בדיוק מי הם ולאן הם הולכים.

ומתחת לכל זה, שוב ושוב, פגשתי משהו הרבה יותר מוכר: אי־ודאות.

יש שיחה אחת שנשארת איתי מאז שחזרתי. כאילו הראש והלב עוד נאחזים בה ולא משחררים. שיחה שקטה, אחד על אחד, עם אחד מהמשקיעים שלנו. בלי להתכונן, בלי לתכנן, הכי אותנטי שיש. דיברנו בכנות על פחד, ועל מה זה אומר להמשיך לבחור בצמיחה כשאת לא באמת יודעת מה הדבר הבא.

דיברנו על הפחד מלהוציא את עצמך החוצה. מלהיכנס לחדרים שבהם את לא לגמרי בטוחה איך יראו אותך, מה יבקשו ממך, או אם את מוכנה לאחריות או להזדמנות שעשויה להגיע. פחד שלא נובע מסכנה, אלא מאפשרות.

לא פחד כרגש שצריך להעלים או להדחיק, אלא פחד כמידע. כמצפן פנימי.

אני בכנס בדאבוס

הוא אמר לי שברוב הפעמים, דווקא הדברים שמפחידים אותנו הם בדיוק אלה שכדאי להקשיב להם. כי פחד הוא לא תמיד אזהרה. לפעמים הוא סימן לכך שאת עומדת על הסף של משהו משמעותי.

ושם זה פגש אותי במקום עמוק יותר — כאישה, כנשים.

במשך שנים לימדו אותנו לחכות. להתכונן עוד קצת. להיות ״מוכנות באמת״. לוודא שאנחנו ״ראויות״ לפני שאנחנו נכנסות לחדר, לפני שאנחנו מרימות יד, לפני שאנחנו אומרות כן. אבל האמת היא שכמעט אף אחד לא באמת מרגיש מוכן. יש כאלה שפשוט בוחרים לזוז בכל זאת.

דאבוס גרמה לי לראות שהאנשים שאני הכי מעריכה,  נשים וגברים, אינם חסרי פחד. אבל נשים חזקות במיוחד לא מחכות שהפחד ייעלם. הן לומדות לנוע איתו. הן מסכימות להיראות גם כשהן עדיין בתהליך. לשאול שאלות בלי לדעת את כל התשובות. לקחת מקום גם כשהקול קצת רועד.

והרעידות האלה של הגוף? הן לא חולשה. הן אותות של אומץ. בערה של הגוף שאומר לך ״קדימה״, ״לכי על זה״. 

היה בזה משהו מנחם, וכל כך אנושי. למדתי שבהירות אמיתית כמעט אף פעם לא מגיעה לפני הקפיצה. היא מגיעה אחרי. אחרי שנכנסת לחדר, אחרי ששאלת את השאלה, אחרי שאמרת כן בלי לדעת בדיוק לאן זה יוביל.

חזרתי מדאבוס עם הרבה הארות, הרבה מחשבות, הרבה סימני שאלה ותהיות על החיים. אבל יותר מכל, דאבוס חיזקה בי את ההבנה שצמיחה לא מגיעה מבחירה בדרך ידועה או בגרסה המלוטשת ביותר של עצמך. היא מגיעה מבחירה בשיחות שמערערות אותך מספיק כדי לשנות אותך. בבחירה בתחושה הזאת שמגרדת לך בפנים ובאמון שהיא זו שתדחוף ותעיף אותך קדימה.

ואולי הייתי צריכה להגיע עד דאבוס כדי להבין שהפחד והאי־ודאות, שמדי פעם משתקות אותי, הם לא מכשול אלא מצפן. ושדווקא ה״רעידות״ הן הסימן לכך שאני בכיוון הנכון. בכיוון לקפיצה הבאה.