למה אין לי הרבה חברות

בקצרה - אני לא טובה עם מספרים. לא הצלחתי לפתור תרגילים במתמטיקה בלי לבכות מאז כיתה ח', אני נוראית בחלוקת תשלום חשבון בסוף ארוחה (שלא לדבר על טיפים), וגם אחרי שנה של מגורים בניו יורק אני לא מצליחה להמיר דולרים לשקלים בראש שלי, ואתן רק יכולות לדמיין כמה זה עולה. 

במובן הרחב יותר, אני לא אוהבת מספרים כי הם מאוד חד משמעיים, כל דבר שעובר כימות ("מה הסיכוי ש?" "איך את מדרגת את החוויה הזו מ-1 עד 10?") גורר בי מעגל של סלידה, התלבטות, התפשרות על תשובה ושוב סלידה. דברו איתי במילים, תנו לי ביקורת מפורטת, תשתמשו במטאפורה, רק לא מספרים. 

אבל החיים לא תמיד נותנים לנו את מה שאנחנו רוצים, ובשנה האחרונה נאלצתי להתמודד עם מספרים הרבה יותר מכרגיל כי מעבר לארץ אחרת גורר איתו המון עיסוק בהם. רובו קשור לכסף, חלקו להמרות אין סופיות בין מספרים שלא אומרים לי כלום (פרנהייט, פאונדים, אינצי'ם) למספרים שלא אומרים לי הרבה (צלזיוס, קילו, סנטימטרים) וחלקו הקטן למספרים שמרכיבים את הזהות שלנו פה. אלו מספרים שעולים בכל שיחה עם ישראלי אחר בניו יורק - כמו כלבים נלהבים בגינה, אנחנו ניגשים אחד לשני ובמקום לרחרח את התחת אנחנו שואלים את ה-שאלות: 

כמה זמן את פה? 

כמה זמן אתם מתכננים להישאר? 

אפשר לשאול, כמה הדירה? 

חזרת כבר לארץ? כמה פעמים? 

ביקורים היו? כמה? 

וכמובן - אז מה, מכירה פה הרבה אנשים? 

בארץ אף אחד אף פעם לא שאל אותי, באופן ישיר או עקיף, כמה חברים יש לי. גם כי זה לא מנומס וגם כי לאף אחד לא אכפת. אנחנו אנשים מבוגרים וכל אדם חדש שתפגשי יוצא מנקודת ההנחה שהוא לא האדם הראשון שפגשת, שיש לך חיים חברתיים, והוא כנראה צודק. 

כאן, לשמוע את השאלה הזו שוב ושוב מרגיש כמו מלח על פצע פתוח. האם אני בכלל מכירה הרבה אנשים? המעבר לניו יורק אמנם לא מחק ממני את המעגלים החברתיים שבניתי לאורך השנים בארץ, אבל הוא בהחלט שם ביני לבינם ים שמרגיש לפעמים כמו חומה. אם לאדם יש חברים אבל הם מעבר לאוקיינוס וחיים שבע שעות לפניו, האם יש לו חברים בכלל? 

הנחמה היחידה היא שמדובר בחוויה משותפת ומוכרת. כל המגיעים לניו יורק למעשה יורדים מהמטוס ישר לשבוע הראשון בחטיבת הביניים, לחלקנו יש חבר טוב בכיתה שעשה איתנו את המעבר מהיסודי (עבור רובנו הוא יהיה בן או בת הזוג) אבל כל שאר הילדים - מי הם בכלל? חברים של חברים במקרה הטוב, חברים של אנשים שאת לא אוהבת במקרה הרע או סתם זרים במקרה המצוי. 

אבל אנחנו לא בכיתה ז', אנחנו אנשים מבוגרים, ומבוגרים מתנהגים בבגרות וקובעים לקפה עם אנשים שהם לא מכירים, מזמינים למסיבות מישהו שפגשו רק בקבוצת פייסבוק, שואלים את ה-שאלות ומקווים לניצוץ.

אצלי, הן מדליקות מעגל מוכר. "אז מה, כמה אנשים את מכירה פה?" תשאל מישהי נחמדה וזרה מתוך ניסיון כן להבין מי אני - אבל אני, כבר לא איתה, אלא בלופ: סלידה (מה אכפת לך?) התלבטות (ישבתי עם מישהי לקפה פעמיים, זה נחשב?) פשרה (כן, שתי חברות!) ושוב - סלידה, הפעם מעצמי (את נשמעת בודדה ומוזרה). 

לכי תודי בפני אנשים שאת לא מכירה, שאת לא מכירה הרבה אנשים. 

בערב אחד של תסכול מעצמי התקשרתי לחבר שנמצא בצד השני של האוקיינוס וסיפרתי על המספרים והספקות והילדים החדשים בכיתה. הוא שאל "נו?" ואני שאלתי "נו מה?" והוא אמר "נו את מכירה הרבה אנשים?" ואני אמרתי "קצת". והוא אמר "ואת אוהבת אותם?" ואני אמרתי "כן", והוא אמר "ואת בודדה?" ואני אמרתי ״אני לא חושבת״. 

HBO מתוך

והוא שאל "אז מה זה משנה כמה אנשים את מכירה?" ואני הרגשתי כפוית טובה וקצת טיפשה. זה הרי ברור, וידעתי את זה עוד מההתחלה. מספרים הם דרך טיפשית למדוד דברים. הם לא תופסים את גודל החברות שיש לי פה או מעבר לאוקיינוס. הם שטוחים. 

התשובה לשאלה "אז מה, מכירה פה הרבה אנשים?" היא ״לא - אבל אני יודעת הרבה על האנשים שאני מכירה פה״. 

החברות שלי עם מעט בנות היא עמוקה ומשמעותית, היא מאפשרת לי לא להרגיש בודדה כשאני לבד בבית, היא ממלאת את הלב בגלל שהיא מדויקת ופרטית. שאלות המספרים מעוררות אצלי סלידה כי הן לא נועדו לעזור לנו להכיר אחת את השניה באמת, אלא לעזור לנו למדוד עם מספרים שלא אומרים כלום, כמו אינצ׳ים. 

הגיע הזמן שנמצא שאלות חדשות.