עברנו לניו יורק וסיימתי להתנצל

על מה כותבים טור? 

על הסייל בזארה שהפכתי אובססיבית לגביו? על הטרנדים שמתחלפים בקצב של סטורי של משפיענית רשת חדשה? על אובדן הזהות או מציאתה מחדש אחרי לידה? על האמהות? הזוגיות הלוגיסטית או זו הרומנטית? ובעצם איך כותבים טור, אחד טוב כזה שכולן ירצו לקרוא, שיקראו בו את עצמ, שידבר אליהן אבל גם יקשיב וגם ישפיע? 

ובשביל טור כזה שידבר לכולן צריך כנות. אבל כנות, כמו החיים עצמם, היא לא דבר קבוע. היא משתנה מיום ליום, לפעמים אפילו משעה לשעה. זו כנות שמודה שלא הכל ורוד, שיש רגעים קשים, שיש עייפות וגעגוע ובלבול. ובכל זאת, בכנות יש גם איזה וידוי. שהרי בסופו של דבר החיים הם סך הבחירות שלנו והבחירה שלנו הזו היא יומיומית ומודעת. אז עצרתי לכתוב את אותה הכנות ברגע כזה בחיים שהכל מתנקז אליו - המעבר לכאן, גם אם קרה כבר מזמן, האמהות, גם אם היא ממלאת ודי טבעית לי והחזרה לקריירה. לא כי אני מתלבטת, אלא כדי לעשות לעצמי רגע של סדר, להקליל, להצחיק ולצחוק, ובעיקר, כדי להגיד בקול דברים שאולי הרבה מאיתנו חושבות בלב — אבל לא תמיד מרשות לעצמנו לומר בקול.

ליהיא לפיד כתבה פעם ״אני לא יכולה להיות תמיד נהדרת״, ותחת הכותרת ״מגילת החירות הפרטית שלי״ מנתה את הדברים שהיא מוותרת עליהם - העקבים הלא נוחים, העמידה בטרנדים המתחלפים, הרדיפה אחרי בית מסודר תמיד, הניסיון וההלקאה סביב שאלת האמא המושלמת. ולכן, בהשראתה החלטתי לנסח מגילה דומה ולמנות את הדברים שאני מפסיקה להתנצל עליהם או בפניהם. אבל לפני כן אכתוב את ההתנצלויות האחרונות פעם אחת אחרונה ודי. באמת. 

ירושלים אהובתי!

אמא, הראשונה תמיד. נכון עברתי לחו״ל ונכון אני לא גרה לידך והנכד הראשון שלך רחוק. ואמנם אני מגשימה חלומות, מגדלת משפחה ומפתחת קריירה, אבל את לא יכולה לקפוץ סתם ככה ולספר לי על היום שלך או לעשות בייביסיטר לקטן. וגם לא לשלוח לנו איזה סיר. תאמיני לי שלי זה כואב יותר. 

ולחברים היקרים והאהובים הכי, שלא נגיע לחתונות שלהם כי רק המחשבה על הטיסה לארץ מורידה אוטומטית 4000 דולר מהעובר ושב שעוברים אוטומטית לאלעל. ואל תציעו לי קונקשן, גם ככה ימי החופש שלי יקרים ומעטים וגם לא חברות אחרות שיבטלו בטיל הראשון. אנחנו נשמח איתכם ובשבילכם - מרחוק. ואפילו נשלח צ׳ק. 

ולג׳ינס האהוב עליי שכבר לא עולה כי אחרי לידה גם אם חזרת לעצמך לא באמת חזרת לעצמך. האגן והחזה והבטן והעור. והרשימה עוד ארוכה. אנחנו נפרדים וגם אם לא אמצא עוד כמוך אני לא יכולה עוד עם המבטים שאתה דופק לי מהארון. 

ניו יורק

ולבלוגריות המתרבות בקצב של הסאבווי הירוק בשעות העומס בבוקר ביוניון סקוור. לא אני לא רוצה לראות את החבילות שקיבלתן במתנה או את הסלון החדש שהוא שיתוף פעולה שיגרום לי למשכן את הבית בשביל שיהיה בו סלון מעוצב. ואני לא עומדת בקצב שלכן יותר. תחרה, עור, פרווה, לבן, פסים, מנומר ושוב פסים. 2025 הייתה מלאה. ביותר מידי. מהכל. וגם אני הזמנתי את המעיל של זארה שהוא בעצם דיופ של סאן לורן, אבל כאן זה נגמר. באמת. 

ולכל המצפים לשמוע שאנחנו מתגעגעים כל הזמן. שאנחנו תכף באים לבקר, שאין כמו בארץ. שחסרה לנו התרבות, שחסרים האנשים, שחסרה השפה. לפעמים אני מתגעגעת ולפעמים לא. וגם זה בסדר.  

ולכל מי שרוצה גם. הסטורי שלי יפה אבל תרימו טלפון יש גם צדדים שליליים נשבעת. למשל: הסיר של אמא. 

ולכל השואלים אם יש לנו תכניות לחזור לארץ. התשובה שלי תלויה ומשתנה בהתאם למזג האוויר (כבר שבוע שהfeels like עומד על מינוס 14), לשיחה האחרונה שלי עם אמא, ליוקר המחיה ולמספר ההומלסים שראיתי בדרך לסאבווי. ולא אני לא רוצה ילד אמריקאי וכן אני אוהבת את ישראל והמדינה חשובה לי. נשבעת. זה שתגידו שאנחנו ״יורדים״ לא ישפיע לכאן או לכאן. ״ומה הקטן לא יתגייס? הרי היית קצינה״. בינתיים הוא עובד על להתהפך מהגב לבטן ומהבטן לגב וההתחייבות היחידה שלי לגביו היא שהוא יהיה אחלה גבר. וחייל רק של אמא שלו.  

ולכל מי שעונה ״בתל אביב יותר יקר״. אולי. לא יודעת. בינתיים מספיק לי להתבאס על קפה בשבעה דולר. ועל החורף. ואם מישהו שוב ייתן שם של מעודדת אמריקאית לקצת גשם בארץ אני מוחקת ווינט. לצמיתות. 

ולבעלי החתיך שחזר מיום עבודה ואני עדיין בפיג׳מה. פשוט איבדתי ספירה של חיתולים ובין פים פם פה לכבש השישה עשר לא ראיתי סיבה לעלות על ג׳ינס. לא זה שאני זורקת. 

הקובה של סבתא, תמונה ששווה 1,000 דמעות

ולעבודה היקרה שלי, או בשמה הנוצץ ״קריירה״. אני עוד לא לגמרי מתגעגעת. יש לי את הקטן ואנחנו די נהנים בינתיים. ואני מתרגשת גם לקראתך אני מבטיחה, אבל יש לי עכשיו לב בבית ואת לצערי מרגשת אותי קצת פחות. וגם על זה, לפחות בינתיים, אני לא מתנצלת.

אז, אני נרגשת להכריז, הריני מתחייבת, לכבוד השנה החדשה (כן, זו הלועזית), להפסיק להתנצל. 

אבל סליחה אם פגעתי. אין כמו האוכל של אמא, וכן, אין כמו בארץ. במיוחד בתל אביב. היקרה. 

על החתום 

אלה