כשהולכים לבלט, הולכים לחפש שלמות

לפני כמה חודשים התארחו אצלינו זוג חברים לארוחת בוקר וסיפרו לנו שהם היו בבלט ושאלו אם אנחנו אוהבים גם. אני ישר עניתי ואמרתי שלא. הם שאלו מתי יצא לי להיות ועניתי שאני חושבת שלמעשה מעולם לא הייתי. זה תמיד נתפס בעיניי משעמם ופלצני.

שאלתי אותם מה הם כל כך אוהבים בזה וחבר שלנו ענה "שמה שהם עושים עם הגוף שלהם מבחינה אנטומית הוא מטורף" ושיש בזה משהו באמת מרתק. החלטתי לצאת לרגע מהקופסא של עצמי והלכנו לבדוק את הנושא מקרוב.

קריסמס עמד בפתח וקנינו כרטיסים למופע הבלט של מפצח האגוזים. ידעתי שמדובר בקלאסיקה אייקונית וחשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה. באותם ימים העיר הפכה לקסומה. עצי קריסמס וקישוטים יפהפיים מילאו כל פינה, וגם השלג התחיל לרדת. חייבת להגיד שהתחרפנתי מזה לגמרי, הרגשתי כאילו חזרתי עשרים שנה אחורה לילדה שמעולם לא חוותה פתיתי שלג נופלים מן השמיים. קפצתי לי בשלג, לא הפסקתי להסתקרן ולגעת בו, למרות שחטפתי כוויות קור. בחנתי אותו במשך ימים והייתי המומה מכמויות פתיתי השלג שנדרשו כדי לכסות את כל העיר בשכבה לבנה, עד שכבר לא זוכרים איך נראית המדרכה מתחת. זה באמת פלא!

בכל אופן מאוד התרגשתי לקראת המופע ולא יכולתי שלא להתפעל מכמה שהשלג השלים ציורית את האווירה הלבנה והכמעט רוסית שעטפה את העיר. היה חסר רק שסנטה ירחף מעלינו עם המזחלה והאיילים שלו ואנחנו דקה מלהתנצר סופית.

התפרענו וקנינו כרטיסים לאחת השורות הקדמיות וכשהגענו לא כל כך הבנתי למה עשיתי את זה. מה הגזמתי.

את המופע פתחו שני ילדים- בת ובן סביב גילאי 9- 12 והייתי קצת בשוק. ממש לא הבנתי שהולכים להופיע ילדים על הבמה בשעה שמונה בערב כשהם עומדים על קצות האצבעות במשך זמן לא מבוטל. חשבתי שזה אפילו גובל בקצת עינוי. אבל כבר שם התחילה הנסיגה שלי מכל מה שנראה לי הגיוני. הילדים האלה היו כל כך חמודים שלמי אכפת כמה מעבידים אותם בשביל שאני אקבל את מנת האינטרייטמנט השבועית שלי. 

פתאום מבין השורות הראשונות החוויה קיבלה עוצמה אחרת. יכולתי ממש להבחין בכל ניצנוץ שהיה לתפאורה להציע, לבהות ברגליים הדקיקות של הרקדניות המתנוססות לגובה, בסאטן הבוהק שמחזיר אור בכל פעם שנעל בלט נחתכת באוויר. החוויה הזו הייתה מיוחדת במינה ובאופן מפתיע לא בגלל הסיפור שלרוב הוא זה שסוחף אותי. מודה שאת העלילה לא הבנתי ממש. אני גם לא חושבת שזה הכרחי, יש כל כך הרבה אלמנטים אחרים שסוחפים את הנפש פנימה אל תוך העולם האידיאלי הזה עד שהסיפור עצמו הופך מינורי. 

יש משהו בבלט שגורם לנו להתמסר לעולם שמרגיש מושלם כנגד כל הסיכויים. אנחנו הרי דור שהמציא את המשפט ״אין דבר כזה מושלם״. אין משפחה מושלמת, עבודה מושלמת, בן זוג מושלם, חברים מושלמים, כולם מפשלים. גם אנחנו. ולכן אנחנו הראשונים להגיד שגם אנחנו לא מושלמים.

אבל איכשהו בבלט הכל מתפוגג. פתאום יש מושלם והוא לנגד עיניי. גם הביקורת הפנימית שהתנגנה לי בראש לצד היצירות הכי מוכרות של צ'ייקובסקי, לא הצליחה להשתלט על התחושה המפוסלת שחוויתי. 

נשאבתי למודל היופי הלבן והאנורקסי ונתתי לו תירוצים מזעזעים כמו "טוב בלט הגיע מאירופה זה הגיוני שיהיו יותר רקדניות לבנות" או "איך היא תעמוד על קצות האצבעות אם היא תהיה מלאה, היא חייבת לשקול ככה". 

אין לי עדיין תשובות ברורות אבל האינסטינקט הוא להמשיך לבקר את החברה המערבית. 

הן היו יפות וזוהרות, לבושות כמו נסיכות מהאגדות ולא חתרה בי טיפת ציניות שתזכיר לי על אילו אג'נדות העולם שלי מבוסס. הן פיזזו להן בסיבובים, במין קלילות כמעט בלתי נתפסת על קצות האצבעות, ובאופן סימולטני הצליחו לשדר שליטה מוחלטת שמי ידע שהשתיים יכולות בכלל ללכת ביחד.  

בזמן שאני חרדה שמשהו עלול להישבר בכל רגע נתון, הן אוספות את הגוף שלהן בכוח וחוזקה ולוחשות לי שגם ב- 2026 כדי להיות יפה, עדיין צריך לסבול. ואני מקבלת את זה בחיוך רחב כאילו הכל לגיטימי. 

כשנגמר המופע הרגשתי כל כך אוברוולמד שהייתי חייבת לחקור את עולם הבלט ולהבין מאין התחיל. 

אשתף פה קצת כי מה אכפת לנו להרגיש אינטליגנטים.

הבלט נולד בחצרות האצולה של איטליה בתקופת הרנסנס, בין המאה ה-15 ל-16, כריקוד חגיגי לאירועים מלכותיים כמו חתונות, נשפים וטקסים. גם המילה "בלט" הגיעה מהשפה האיטלקית- "balleto" והפירוש שלה הוא ריקוד קטן.

בהמשך הגיע הבלט לצרפת והפך לרציני יותר וממוסד, והדמות המרכזית שהובילה את הז'אנר הייתה לואי ה-14, “מלך השמש” שהיה רקדן בעצמו והאמין שריקוד הוא כוח, סדר ושליטה. אם צרפת הכתיבה את השפה הרשמית של הבלט, כשהוא הגיע לרוסיה, הוא קיבל את הליטוש האחרון ואלה העניקו לו את השלמות הטכנית ואת הדיוק האינסופי שהוא מצטיין בו. 

אין ספק שהאלמנטים האילו נופלים על הבמה כמו פתיתי השלג שכיסו את העיר. זה לא שאפשר לפספס אותם. 

במשך שעתיים התמסרתי לחיפוש ומציאת דיוקים שבחיים האמיתיים אני מסרבת להם. אני נוטה לשנוא את המילה הזו ואף נרתעת ממנה. היא מכריחה אותי להיזכר בכל מה שאני לא- מדויקת. 

אני לרוב בנאדם מבולגן שמתגלגל עם החיים, מעולם לא הייתי פרפקציוניסטית במשהו או שאפתי להיות.

מבחינתי לצפות ברדקניות הבלט מפגינות משמעת עצמית פיזית ומנטלית באופן הזה, גורמת לי לזוז באי נוחות על הכיסא. 

לבסוף, כל כך נהנתי והתרגשתי, שדמעות התחילו לזלוג מעיניי. הכל היה כל כך יפה ומושלם עד שכאב לי בגוף להודות בכך, כמעט כמו שאני בטוחה שלרקדניות הבלט כאב בבהונות הרגליים. בעצם כולנו סבלנו ונהנו באותה מידה. 

גיליתי שבלט זה עולם שנשאר יציב לא פחות מהגב הזקוף שהרקדנים מותחים לאורך כל המופע.

יש בזה משהו חולני אך מרשים ואולי זה גם קצת מן הקסם שלו, העובדה שלעולם לא ירד מהסטנדרטים שהציבו לו איי שם בתקופת הרנסנס.

זו כנראה לא תהיה הפעם האחרונה שאלך לצפות במופע בלט. אני אשנא את עצמי ואהנה כנראה בו זמנית.

אני לא אחדול מלחפש דייברסיטי בקאסט, אחוזי שומן גבוהים יותר ואולי גם כמה פאשלות שיזכירו לי שמדובר בבני אדם ולא בהולגרמות.

אבל בינתיים, אני לא יכולה להגיד על בלט שהוא לא מושלם. האמת היא שהוא כן- מושלם ומדויק. ועל אף פי שאני מתנגדת לכל פילוסופית חיים כזו, אני אאלץ להיחנק עם הקונפליקטים של עצמי בשקט, רק כדי לשמוע את היצירות המובחרות של צ'ייקובסקי בתזמורת חיה- קצת יותר טוב.

.