אין נשים תרקדו

בעולם שבו נשים עדיין נעדרות מתפקידי מפתח - היעדר שמוביל באופן ישיר להחלטות שמתקבלות ללא ראייה נשית, ולעיתים אף פוגעות בנשים - ברור שהמצב חייב להשתנות. בתור אישה, זה מרתיח אותי לראות דיונים, מיטאפים או פורומים מקצועיים שמתנהלים על טהרת הגברים, במיוחד בנושאים שנוגעים לכלל האוכלוסייה.

אבל לפני שבועיים, כשבג"ץ הוציא פסיקה שמהותה היא "כפייה" של מינוי נשים (בממשלה שבה לא כיהנה ולו מנכ"לית אחת), משהו בי בער. אם יש דבר אחד שאני שונאת במקומות מחוסרי ייצוג, זה את התחושה שנבחרת רק כדי להיות ה"שריון" או "עלה התאנה". המחשבה שמישהי יושבת בכיסא לא כי היא הטובה ביותר, אלא כי היא "האישה", היא מחשבה שקשה לי לשאת.

הפרדוקס המקצועי: בין יכולת למגדר

 בעולם המקצועי, הטיעון המגדרי לא יכול להחליף את הטיעון המהותי. אי אפשר למנות אישה אם היא לא ההחלטה המקצועית הנכונה ביותר; למה שעסק או משרד ממשלתי יירה לעצמו ברגל? המטרה צריכה להיות מינוי האדם הראוי ביותר על בסיס שיקולים מקצועיים. אישה שהגיעה לעמדת מנכ"לית לא עשתה זאת "למרות" נשיותה, אלא כי היא הוכיחה אוטוריטה ומקצוענות. כשאנחנו הופכים את המגדר לשיקול מכריע ב"סל המדדים", אנחנו עלולים במו ידינו להוזיל את ההישגים של הנשים שכבר נמצאות שם בזכות עצמן.

לא פעם בקריירה שלי הרגשתי שהסביבה משדרת לי שאני שם "בחסד". כאילו אני על תקן הקישוט בצוות, ולא בזכות היכולות שלי כחוקרת מוצלחת. אותם גברים שמשדרים את זה - ולפעמים גם אומרים זאת בגלוי - לא עושים זאת ממקום מקצועי. בדרך כלל, זה דפוס התנהגות של גבר מאוים במקום לקחת את התחרות ולצמוח ולגדול ממנה - הוא יעדיף להקטין את האישה מאשר להתמודד עם היכולות המקצועיות שדורשות ממנו לעלות את הרף של עצמו.

האותיות הקטנות של בג"ץ: למה "גם וגם" זה לא מספיק?

 כאן צריך להבין את הפסיקה החדשה. עד היום, השרים היו מחויבים ב"חובת השתדלות": להצהיר שהם חיפשו וראיינו נשים. אבל בג"ץ קבע שזה לא מספיק. למה? כי כשחופרים לעומק מגלים ש"חיפשנו ולא מצאנו" היא לעיתים קרובות הצהרה ריקה. זה בדיוק כמו מארגני כנסים שאומרים "פרסמנו קול קורא ולא הגיעו נשים", אבל אז מתברר שהם פרסמו רק בפורומים סגורים של "חברים מביאים חברים" שבהם נשים כמעט לא נמצאות.

הפסיקה החדשה מעלה את הרף: היא קובעת שכל שלב בתהליך האיתור והמיון צריך להיות מתועד כמות שווה של פניות נשים לגברים. בנוסף היא קובעת כי במצב של תת-ייצוג קיצוני (כמו אפס מנכ"ליות), על השר לשקלל את "חובת הייצוג ההולם" כשיקול מכריע. זה אומר שגם אם יש מועמד גבר שנראה מעט מתאים יותר, השר חייב להעדיף אישה בעלת כישורים דומים (אבל זו שהייתה במקום השני מקצועית) כדי לתקן את העיוות המבני. וזה בדיוק מה שמקפיץ אותי: המעבר ממתן הזדמנות שווה לתוצאה מוכתבת מראש.

הסללה שמתחילה הרבה לפני הראיון. הבעיה היא שהתוצאה הזו היא רק סימפטום. לפני כמה שבועות הייתי בערב בוגרים של מסלול יוקרתי ב-8200. סרקתי את החדר ולא ראיתי אף אישה. מכר שנכח שם אישש את התחושה: אין אף בוגרת במחזור הנוכחי. הוא אפילו הוסיף שאם מועמדת נמצאת מתאימה אבל היא האישה היחידה שהתקבלה לאותו מחזור, המפקדים יציעו לה לעבור לקורס אחר, "שיש בו עוד נשים".

הנה הפרדוקס שלי במלוא עוצמתו: מצד אחד, הסמכות מלמעלה משתילה לאותה צעירה את הרעיון שהיא לא שייכת לשם עוד לפני שהתחילה. מצד שני, כדי לשבור את המעגל הזה ולתת לאותה צעירה "מודל לחיקוי", צריך נשים בתפקידי מפתח. וכפי שמאיה אנג'לו אמרה – אי אפשר להיות מה שאת לא יכולה לראות.

עוד דוגמה ששמעתי ממש לאחרונה - לפני כמה שנים, אחד ממפקדי המרכזים הכי נחשבים ב-8200 הצהיר בפני הרמטכ״ל בזמנו שהיעד השנתי שלו הוא לאתר ״100 גאונים״. אותו רמטכ״ל השיב לו ״100 גאונים וגאונות״ ואותו מפקד השיב ״לא אדוני, אני יודע עברית, אני מחפש רק גאונים״. הרמטכ״ל המופתע שאל למה ההתעקשות המגדרית והמפקד ענה - ״כי גברים יותר טובים ומצטיינים במתמטיקה״. ככה פשוט - בגלל המפקד המיזוגן שנמצא בראש שרשרת האיתור והמיון, לאותו מרכז לא תגענה נשים.

אז מה עושים? אני מבינה שאי אפשר להשאיר את המצב כמו שהוא ולצפות לשינוי קוסמי. צריך מהלך. אבל במקום "שריונים" בנקודת הסיום, אנחנו צריכים איתור אקטיבי בנקודת ההתחלה.

השינוי האמיתי לא יבוא מכפיית מינוי של אישה שמרגישה שהיא "חייבת" את הכיסא לבג"ץ. הוא יבוא כשהמערכת תפסיק לחכות שנשים יקישו על הדלת, ותתחיל לחפש אותן באופן אקטיבי במקומות שבהם הן נמצאות. הוא יבוא כשנפסיק לשאול "איך אנחנו מכניסים אישה לחדר" ונתחיל לשאול "איך בנינו חדר שגורם לנשים לא לרצות להיכנס אליו".

השינוי יהיה רק בעוד עשרות שנים אבל כבר היום - המערכת צריכה להתנתק מהמחשבות השמרניות שלה ולדאוג שכבר מגיל ינקות, בית הספר היסודי והמגמות בתיכון - בכל המקצועות יהיה שיוון ומקום לא על תקן ה״יוצאת הדופן״ לנשים.

אנחנו לא צריכות הנחות בגלל המגדר שלנו, אנחנו צריכות שהסביבה תפסיק להתייחס אלינו כאל חריגות בנוף. ברגע שהמסלולים יהיו פתוחים באמת - מהתיכון, דרך הצבא ועד לדירקטוריון - המקצוענות כבר תעשה את שלה. אנחנו נגיע לאן שצריך, לא כי "צריך" אישה, אלא כי אנחנו הכי טובות במה שאנחנו עושות.

מאת עדן כץ