מה קרה לקומדיות הרומנטיות
- מור צארום
- 6 days ago
- 5 min read
כשהייתי צעירה, בתקופה שהטלוויזיה הייתה הממשק היחיד שחיבר למציאות אחרת- התאהבתי בכל מה שהיה לה להציע. הטלוויזיה הייתה הכל עבורי. הקופסא המגושמת הזו טמנה בחובה עולם חיצוני שלם שלא הייתה לי שום גישה אליו, אילולא היא. אני ילידת 89, מילניאלית מושבעת שיודעת מה זה טלוויזיה עם החלק השחור שמשמין אותה מאחורה, אבל גם מבינה מה זה טיק טוק ואיך ליפול לטרנדים סתמיים בלי בושה.
מנקודת המבט שלי, אני ברת מזל. יש לי תמונות ילדות ישנות מהמצלמות של פעם, אילו שהפולארויד מנסה לחקות. ויש לי גם מצלמת פולארויד שמנסה להחזיר תחושה נוסטלגית לתמונות מ- 2026. אני נהנית מכל העולמות.
בעידן שבו טיסות לחו"ל היו יקרות ולא נגישות לרוב הציבור, הרדיו היה מקור הדיווח המהיר היחיד, ומילים כמו טוויטר וטיק טוק נשמעו כמו להקת ציפורים- טלוויזיה הייתה הדרך היחידה לברוח לעולם אחר, כמעט אוטופי.
מה שכבש אז את המסכים התחיל מסדרות סיטקום אמריקאיות אייקוניות כמו "הנסיך המדליק מבל אייר", "צער גידול בנות", "אריזה משפחתית" וכו'.
אלו סדרות שעלו למסכים בסוף שנות ה- 80, תחילת שנות ה-90 והביאו איתן רוח חדשה של ערכים.
הן לימדו אותנו להרגיש ולהזדהות. בפורמט של כ־25 דקות הצליחו לספר סיפור קצר עם מסר או משל מוסרי, לפרוט על נימי הרגש ולעטוף הכל בהומור. אלו סדרות בלתי נשכחות ולהזכר בהן תמיד מעלה חיוך.
הסדרות האלה חשובות לתקופה שבאה אחריהן וסללו את הדרך לגל חדש של סרטי קומדיה רומנטית. הן הניחו יסודות דומים לאילו שהכתיבו את ההצלחה שלהן.
שניהם שמו אהבה במרכז העלילה, לא בהכרח תמיד רומנטית אבל כן רגשית. לשניהם יש מבנה של קונפליקט המסתיים בפיוס. ולשניהם כוח של אסקפיזם שמעניק תחושה שבסוף הכל יסתדר לטובה. ההבדל העיקרי הוא שהסרטים הפכו לפורמט ארוך יותר, פיצ'רים של כשעה וחצי.
בסוף שנות ה- 90 תחילת שנות ה- 2000 התעצב לו הז'אנר של קומדיות רומנטיות כמו שאנחנו מכירות אותו. זה שסחף אחריו דור שלם. הז'אנר הזה מכר לנו אידיאל יופי, סיפור ממיס על אהבה ולוקיישן נחשק שיהפוך ליעד חלומי עבורנו. הוא הכיל את כל האלמנטים שבאותה תקופה היינו צריכים בשביל להתחיל לפלרטט עם רעיון האסקפיזם. קומדיות רומנטיות הבריחו אותנו בדלת האחורית לעולם קסום ויפיפה שיש לו תוכנית ברורה- העלילה מתחילה נחמד, מסתבכת קצת באמצע ומסתיימת באופן מושלם. כולנו רצינו להקביל אותה לחיים שלנו. על אף שידענו שהמציאות היא קצת יותר מורכבת מזה, היא לא מנעה מאיתנו להמשיך להתמסר.
הקומדיות הרומנטיות הראשונות שצפיתי בהן היום סרטים כמו "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך", "חופשיות על הבר" ו"איך להיפטר מבחור ב- 10 ימים". סרטים מהסוג הזה תפסו תאוצה רצינית באותה תקופה. וללכת לראות אותם בקולנוע הייתה חוויה חברתית קונצנזואלית. לאחר זמן מה שרצו בקולנוע, יכולנו להמשיך לחוות אותם שוב ושוב בהשכרת הסרט בבלוקבסטר או בהמשך ב- DVD וזה היה מדהים לא פחות כי זה הפך נגיש יותר.
משהו בסרטים האלו הפך לממכר. בכל פעם שיצא סרט תחת הז'אנר של קומדיה רומנטית, רצנו לראות אותו בלי לשאול יותר מדי שאלות. אולי כי הם סיפקו לנו מרחב בטוח ויציב לשהות בו. ידענו למה לצפות וזה בדיוק מה שקיבלנו. את השחקנים היפים בסטיילינג מעלף, בתי קפה מעוצבים, בתים חלומיים, ולוקיישנים פסטורלים שתמיד שפיזרו את הקסם ברחבי העולם. כל אילו יצרו אפקט התאהבות שהציף את כולנו בכמות נכבדת של דופמין.
אבל ההתאהבות שלנו לא הייתה רק בסטינג המדויק שהניחו את הסיפור עליו, אלא גם בדמויות עצמן וברגשות החשופים שלהן. כולנו רצינו להרגיש נאהבים לא פחות מהם. הרגשנו שרוטים כמוהם וכולנו רצינו שילחמו עלינו. אבל בעיקר- רצינו להרגיש שגם בחיים יש סוף טוב לכל קונפליקט או משבר שאיי פעם נתקל בו.
אז לאן כל זה נעלם היום?
למה מרגיש שהז'אנר הזה שייך רק לתקופה מסוימת ואינו מצליח להשתחזר? מתוך כל כך הרבה סרטי קומדיה רומנטית שעולים לאקרנים אולי אחד מצליח לעבור את סף הנסבלות. אנחנו בקושי מצליחים לצאת בתחושה קוסמית מהאירוע. לאחרונה צפיתי בסרט החדש של נטפליקס "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה". הסרט מבוסס על אחד מספריה של הסופרת האמריקאית המצליחה אמילי הנרי. קראתי ספר אחד שלה בכוונה להמשיך לעוד, מאחר והיה מאוד מוצלח בעיניי. זו הסיבה שחשבתי שגם הסרט יהיה טוב. אבל התבדתי והוא נחל כישלון חרוץ בעיניי. הוא נפל לכל כך הרבה מניירות קלישאתיות ידועות מראש, שהסתיימו באכזבה גדולה ואפילו כעס על הזלזול באינטליגנציה שלי כצופה.
הסתובבתי הלוך ושוב בבית במשך שעה בניסיון להבין מה כל כך עצבן אותי בסרט הזה שאני בטוחה שמייצג תופעה גדולה הרבה יותר. ז'אנר שלם שלא מצליח להתרומם ורנסנס אחד שכולנו מחכים שיגיע.
ניסיתי להבין האם מדובר בדעה קדומה, או בעובדה שאני כבר לא ילדה שמתרגשת מהתאהבויות תמימות כמו פעם. אולי אני שומרת את התמימות הזאת רק לסרטים ההם. אולי הם מהולים בנוסטלגיה מסנוורת שלא משנה כמה אצפה בהם, אני לא באמת אבחין בעלילה הפשוטה והלא מתוחכמת שסחפה אותי אז. אולי זה השחקנים שהם הרבה יותר צעירים ממני ומשקפים מראה לגיל או לבגרות שלי. אולי זה הלוקיישנים שכבר הגעתי אליהם כמה וכמה פעמים בחיי וקשים פחות להשגה. הטקסטים כבר לא מאתגרים או מעוררים בי מחשבה. הסוף הצפוי כבר לא מפתה אותי להישאר.
והגשם שיורד בסצנת הפיוס המכוננת, כבר לא מרגש אותי אלא בעיקר מעביר בי קרינג'.
בסוף, אני חושבת שזה קצת מכל דבר: אני התבגרתי והחכמתי, ובמקביל גם העולם התקדם.יש היום שפע לא מבוטל של תוכן לטוב ולרע. אפשר ללכת בו לאיבוד, ואפשר “לקלוע בול” לטעם שלנו בזכות אלגוריתמים חכמים. בסופו של דבר כולם נלחמים על דבר אחד: תשומת הלב שלנו כקהל, בזמן שאנחנו כצופים נלחמים על הקשב והריכוז שלנו.
סרט טוב שכן ראיתי לאחרונה, ונכנס לגמרי לקטגוריית הז’אנר, הוא Freakier Friday. הסרט הראשון בכיכובה של לינדזי לוהן יצא ב־2003 והפך מהר מאוד ללהיט. הבחירה להפיק לו המשך הייתה בעיניי נועזת וגם די מסוכנת אבל הם עשו עבודה מעולה. כן, הוא קלישאתי ומתוק, אבל באיזון הנכון, כזה שאפשר להכיל וליהנות ממנו, ולא כזה שיגרום לנו קרינג׳. אולי זו הדינמיקה בין שני דורות שהפכו לשלושה, שמציעה שילוב חד ומעניין של פערי גיל ותרבות. אולי זה האמצע שהוא פוגש בין דמויות ישנות שהתבגרו איתנו לאורך השנים ומעוררות נוסטלגיה, לבין דמויות חדשות שמאתגרות אותנו ומכניסות אנרגיה אחרת.
המסקנה שלי היא שזה עדיין יכול לעבוד, והז’אנר כמו שאהבנו עוד לא גמור. אבל אם פעם זו הייתה מכונה משומנת שלא הפסיקה לייצר סרטים טובים, היום הוא מתמודד עם תחרות הרבה יותר גדולה. יש יותר מדי תוכן שמתרוצץ מסביבנו מכל כיוון, ויותר מדי קהלים ואינטרסים כלכליים שמושכים בחוטים. ובסוף, למצוא סרט אחד טוב כזה, מרגיש לפעמים כמו לחפש מחט בערימת שחת.
אני יודעת שכל דור נוטה לומר שהעבר היה פשוט יותר וזה אכן קצת נכון. כל דור מביט על העולם דרך עדשה סובייקטיבית. אולי גם לגבי קומדיות רומנטיות וסיטקומים. נדמה לנו שפעם הצריכה של התוכן הזה הייתה פשוטה וברורה יותר.
קומדיות רומנטיות של פעם- כבודן במקומן מונח. בינתיים אין לי ממש כוונה להמשיך לחפש את האחד שיצליח טיפה לגעת בי ולהעלות באוב תחושות שהרגשתי פעם. אם אתקל באחד כמו ב- Freakier Friday זו תהיה מתנה נפלאה. אבל בינתיים, אני כנראה אחזור לראות בפעם המאה "כשהארי פגש את סאלי." יכול מאוד להיות שאם הייתי צופה בסרט הזה היום מקושט בטכנולוגיית ה-4K הייתי מבקרת אותו באותה צורה. אבל הוא יצא ב- 1989, שנת הלידה שלי. זכיתי לצפות בו כשהייתי נערה והוא לעד יישאר חלק מההתבגרות שלי וסמל לתקופה בה הייתי נאיבית יותר ונטולת ציניות.
אז לאן נעלמו הקומדיות הרומנטיות?
הן כנראה נשארו על מדפי הבלוקבאסטר וה- DVD, צוברות אבק לצד התמימות והגיל הבוסרי שבו צפינו בהן. אבל זה לא אומר שהן לא יכולות לחזור. הן רק צריכות להסכים להתבגר יחד איתנו ,להמשיך לספר לנו שבסוף הכל יהיה בסדר. רק אולי בנימה מעט יותר מורכבת, פחות גשם בסצנות "אפיות" ויותר טישו אחרי סצנות סקס.
קצת יותר דומה לחיים עצמם בגיל 30+.