אני אבודה וזה מרגש 2026

אני אולי לא כל כך רוצה להודות בזה, כי כל הפסטיבל הבטחות לשנה החדשה בסושיאל עושה גם לי בעצמי קצת בחילה, אבל אני חלק מהטרנד הזה ביג טיים. לא בהכרח מהחלק של לפרסם איזה סרטון סיכום או מטרות לשנה החדשה, למרות שגם את זה עשיתי ויותר מפעם אחת, אלא מהלתבונן אחורה, לתכנן ולהציב מטרות. כל שנה ברגע שדצמבר היה מתקרב הייתי מתחילה לחפש את הסדנה, המפגש או התהליך שאני הולכת לעשות. באחת הפעמים הייתי במפגש סלון של נשים עצמאיות שכלל הרצאה על כמה טכניקות להתבוננות וסיכום ואז שיח על הצבת יעדים, בפעם אחרת רכשתי חוברת הדרכה של חברה-קולגה שעסקה בסיכום ותכנון עם תכנים של פילוסופיה, לפני שנתיים הייתי בריטריט וולנס עם סדנאות כתיבה אינטואיטיבית והשנה תכננתי ללכת לסדנת סיכום שנה שכללה טקס קקאו, אוהל הזעות (סוואט לודג' בהגה המקצועית) ועוד איזה משהו. 

התובנות והמחשבות מתוך הסדנאות האלו היו נרשמות במחברת ייעודית, ובשבילי זה היה הרבה מעבר לרק לכתוב כמה שורות במחברת או להגיד "הנה עשיתיי את זה", זה היה ממש טקס משמעותי. רגעים של התבוננות פנימה, למידה, תכנון, התכווננות. איך אמרה לי חברה שדיברתי איתה השבוע? "זה מרגיש שזה כמו מצפן עבורך", והיא לא יכלה להיות מדויקת יותר. זה ממש ככה, נותן לי שקט ומיקוד. הייתי משקיעה בזה את הזמן, חושבת מה אני רוצה להשיג ואיפה אני צריכה לשים את הפוקוס השנה כדי להגיע למטרות הללו. ומעבר לזה, ברגעים של משבר או תקופות קשות יותר הייתי פותחת את המחברת, קוראת שוב מה כתבתי וזה היה כמו אוויר לנשימה ופוש של מוטיבציה וחיוביות.

אם אתן משתייכות לאותה הקבוצה כמוני אתן בטח מזדהות עם הצורך הכמעט קיומי הזה שיהיו מטרות, יעדים ותכנית פעולה לא משנה במה מדובר. אנחנו מהאלה שהכל מתוכנן אצלהן, כל טיול, כל נסיעה, כל פרויקט, בלי זה אנחנו מרגישות אבודות, לא יודעות מאיפה להתחיל.  אני לא אשקר ואגיד שאני לפעמים קצת מקנאה באנשים ה"זורמים" יותר, אלו שמתנהלים עם מה שנראה מהצד כמו שלווה פנימית. אני לא מדברת על אלו שלא עושים כלום עם החיים שלהם, לא לא, הכוונה שלי היא לאנשים מאד מצליחים שמנגנון הפעולה שלהם עובד אחרת. האנשים האלו לא צריכים להתאמץ לשחרר, משהו בהם משוחרר באופן טבעי. הם לא צריכים הגדרות ברורות של מה ואיך כדי להרגיש שהם יכולים לזוז לעבר המטרות שלהם. 

כש-2025 התקרבה לסופה הבנתי שאני מרגישה אבודה לגמרי, עוד לפני שבכלל התחלתי לתכנן משהו, הייתי אבודה לגבי איך אני רוצה לעשות את זה. שום דבר לא הקליק לי. בשנה הזו קרו המון דברים בחיים שלי - נכנסתי למערכת יחסים חדשה, עשיתי רילוקיישן, התחלתי שותפות עסקית שנגמרה מהר מהצפוי, חזרתי לארץ בנסיבות מורכבות ואז גם מערכת היחסים הסתיימה. וכל זה ב-11 חודשים.  התחלתי להבין שזה לא שאני לא רוצה לסכם את השנה הזו או לתכנן את 2026, אני פשוט לא מסוגלת להבין איך אני עושה את זה. התחושות האלו התעצמו לכדי חרדה, הרגשתי ממש לחץ ממשי מזה שאני לא מצליחה להביא את עצמי לכדי קבלת החלטות ותכנון.

ככל שעברו הימים שקעתי יותר בתוך ה"אבדון" הזה, לא במובן הרע, אלא במובן של להתמסר לזה שאני מרגישה אבודה. התיידדתי עם התחושה הזו לראשונה בחיי, הדחף הקבוע שלי של לפתור את התחושה הזו, להגיע לשורש העניין, ולהבין מה ואיך וכמה שיותר מהר, התחלף ברצון להישאר במקום הזה ולהמשיך להשתעשע עם אופציות שונות ומגוון אפשרויות. אני רווקה, ללא ילדים, ללא מחויבות למעסיק ספציפי, אין לי דירת קבע ואת הדברים שאני צריכה כדי לקיים אורח חיים שנעים לי אני יכולה למצוא בכל מיני מקומות. 

אחרי מאבק עיקש (שהתנהל לגמרי בתוכי), בין "איך אני מתחילה שנה בלי לדעת מה אני רוצה להשיג בה" לבין "אני רוב הזמן לא יודעת מה אני רוצה מחר אז מה קשור עכשיו לקבל החלטות לשנה שלמה", הצלחתי  לשחרר. לעזוב את הנושא ולהתחיל את השנה הזו בבלאגן מוחלט מצד אחד ומצד שני בהלימה מוחלטת למה שאני מרגישה בפנים - שאני עוד לא מוכנה לקבל החלטות, שאני עדיין בשלב הבחינה והתהיות. החלטתי לשחרר את הצורך להתכנס לאיזה לוחות זמנים או תבנית, כי כולם מסביב עושים את זה. 

מתוך השחרור הזה הגיע משהו אחר, הבנתי מה אני רוצה שיוביל את השנה החדשה. בלי סדנה, ובלי יום חזון, ובלי לשבת ולנתח מה היה ומה יהיה. זה היה שונה לחלוטין מכל השנים הקודמות, לא דומה בשום דבר, פשוט הרגשתי עמוק בפנים את התשובה. פתחתי פתק בטלפון, ובעודי נוסעת במונית אחרי בילוי עם חברים כתבתי את מה שצף בתחושות. הסתכלתי על המילים האלו שנכתבו בפתק והרגשתי שלווה. אותה נחת רוח שאני מכירה כל כך טוב והייתי מרגישה כל פעם אחרי תהליך התכנון והצבת המטרות. וזה היה קצת לא הגיוני, איך יכול להיות שאני  מרגישה את אותו הדבר בלי שיש לי תכנית, ויותר מזה, כשכל מה שאני רוצה בכלל לא ניתן לכימות או מדידה. 

תחושת השלווה שהייתה לי הייתה כל כך עמוקה שלא יכולתי להתווכח איתה, ונאלצתי להשלים עם זה שהשנה התכנית הולכת להיות "בא לי לפעול מתוך האינטואיציה שלי, ובא לי להרגיש אהבה". אני לא יכולה להכחיש שאני עדיין מרימה גבה על עצמי מדיי פעם ועוד לא לגמרי מבינה איך הולכת להראות שנה של "מה בא לי שהשנה הזו תהייה" במקום "מה אני רוצה להשיג השנה", אבל אולי זה פשוט כי זה לי ואני לא רגילה. הזמן יגיד את דברו, ואולי עוד כמה חודשים תקראו פה טור נוסף ממני שבו אספר איך חטפתי התמוטטות עצבים כי הכל היה לי אקטי מדיי. ואולי לא, אולי דווקא תקראו טור על השנה הכי מאושרת בחיים שלי.

הפכנו להיות כל כך מוכווני ביצועים ויעדים ומטרות, ההישגיות פלשה לכל תחום בחיינו, ואני לגמרי הייתי נושאת הדגל של להתייחס לחיים כאל פרויקט אחד גדול ולעבוד עם תוכנית מסודרת,  ועכשיו כל מה שבא לי להגיד זה בואו נעצור שנייה ונבין מה אנחנו מרגישים. כי אנחנו כבר כל כך לא רגילים ל"מה בא לי", אלא נתקעים ב"מה צריך", ומה שצריך הוא להקשיב לעצמנו. 2026 לכי תפתיעי אותנו. לטובה בלבד.