יש סיפורים שפשוט אי אפשר לברוח מהם, גם אם ניסית. גם אם רצית לגלול הלאה. בחודש האחרון, הסיפור של ימנו זלקה היה כזה. הסרטון היה בכל מקום: במהדורות, בסטורי, בראשיות, בפיד שלא מפסיק לרוץ. קשה היה להישאר אדישים לרגעים האחרונים של צעיר בן 19 שיצא לעבוד בערב יום העצמאות ולא חזר הביתה. ובכל זאת, בתוך כל הזעזוע הזה, יש שאלה שלא הפסיקה לשבת לי בראש: האם היינו מרגישים אותו דבר גם בלי הסרטון? דסאטו צ'וקול צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של המכינה הקדם צבאית "דרך אבות" ואז חשבתי על דסטאו צ'ו

נועה קירל מוציאה שיר חדש, “את הכי יפה כשטעים לך”, שמבקש לעסוק בדימוי גוף ולכאורה גם במה שהיא עצמה חווה סביב הסוגיה הזו. זה לא נושא שולי, בטח לא עבור מי שחיה כבר שנים באור הזרקורים, תחת מבטים בלתי פוסקים וביקורת כמעט יומיומית על איך שהיא נראית. יש לי הרבה מה להגיד על השיר ועל הקליפ ואני הולכת לתקוף את זה מכמה כיוונים. אז אני אתחיל דווקא מכיוון אחר. בזמן שכולם מתחפרים בשיח על הפרעות אכילה וקונוטציות של בולמוסים, הטייק שלי מתחיל במקום אחר לגמרי: בביקורת על רמת המוזיקה בישראל, שה

לא מזמן חזרנו לארץ לתקופה מניו יורק. יש משהו שמפעם לפעם מרגיש שונה, הנרמול של חיי היום יום פה קצת מתפוגג. אם לא מזמן הייתי סתם נוסעת לבית של ההורים שלי, אז היום אני נוסעת וכל הדרך נזכרת באנקדוטות ילדות למיניהן. המרחק והזמן גורמים לכל מה שמוכר ורגיל להפוך כביכול לנוסטלגי. כשאני חוזרת לניו יורק אני מתחילה דף חדש. יש בו הרבה יותר שליטה על נרטיב החיים שלי, לעומת חיים שלמים שנולדתי אליהם. רובם לא היו הבחירות שלי אלא בעיקר המזל שלי. אני מרגישה שאני במקום כל כך שונה היום שלפעמים מרג

אם הייתם פוגשים אותי בגיל 30, כנראה שהייתם בטוחים שיש לי מנוי קבוע ל"כן". למען האמת, גם אני חשבתי ככה. אני בת 44, ורק בשנים האחרונות התחילו להגיד לי "לא". לא שלא שמעתי את המילה הזו קודם, אבל היא אף פעם לא באמת נגעה בי. היא לא הצליחה לערער משהו עמוק. רוב החיים שלי התנהלו על רצף די יציב של "כן". ה"כן" הראשון שאני זוכרת הגיע כמעט במקרה. מיונים לצבא. הלכנו כמה בנות מהשכבה, ואני בכלל לא הבנתי לאן אני הולכת. לא היה לי מושג מה התפקיד, לא הייתה לי איזו שאיפה מיוחדת, פשוט אמרתי לעצמי

בתאריך 9.10.2023 אחותי שלחה לי הודעה. זו הייתה תמונה עם פסקה כתובה עליה. "תאי, מה כתוב שם?" היינו כבר ארבעים ושמונה שעות לתוך המלחמה. מספר הנעדרים המשיך לעלות בערוצי החדשות, ומספר הגופות בהתאמה. עוד ועוד שמות. עוד בני אדם לשעבר. עוד שמועות על הזוועות. אני נמנעתי מלצרוך כל תוכן שרץ ברשת, במיוחד כזה מהטלגרם. הספיק לי לשמוע מאחרים מה רואים שם. התמקדתי במספרים, בעובדות היבשות, בשיח הצבאי. כחיילת מודיעין הוטרדתי בעיקר מהשאלה שהעסיקה את כולם באותם ימים: איך הצבא פספס את זה? אבל ההו

בשנת 2022 שי־לי עטרי הגישה תלונה על אונס שעברה, לטענתה, כעשור קודם לכן; התיק נסגר במרץ 2025, הערר התקבל, והתיק נפתח מחדש. בסוף השבוע האחרון התראיינה נעמה שחר ב“אולפן שישי”, וסיפרה כי גם היא נפגעה מאותו חשוד לכאורה. מאותו רגע הסיפור יצא מהמסגרת המשפטית והפך לסערת רשת של ממש. ברשתות צץ במהירות טרנד ה“אקרוסטיכון” (אקרוסטיכון הוא טקסט שבו האותיות הראשונות/ האחרונות של כל שורה או מילה יוצרות מילה או מסר נסתר.) כדי לעקוף את צו איסור הפרסום, והחיפוש אחר המושג זינק עד כדי כך שהערך בו

לפני כמה זמן עמדתי מול המראה בדרך למקלחת, והיה לי בדיוק חלון הזמן הזה שבו אפשר או להתארגן כמו בן אדם נורמלי, או להתחיל להיכנס בעצמך. בחרתי באופציה השנייה, כמובן. לא משהו דרמטי. לא סרט הוליוודי על התמוטטות נפשית. סתם מבט אחד קצת ארוך מדי. ואז מתחיל הפירוק. השיער נראה עייף. הפנים נפוחות. העור לא יושב טוב. למה שוב לא ישנת בזמן. למה את לא מצליחה להתמיד בכלום כמו שצריך. למה יש לך רעיונות ברמה של אימפריה ובפועל פתחת שלוש לשוניות, ענית לשתיים, ובשלישית חיפשת פתאום גוף תאורה למרפסת

איפשהו בניו יורק, LA או לונדון, בשירותים מעוצבים, מוארים היטב ומלאי ציוד, אישה יפה מסירה מסכת לחות שהייתה עליה כל הלילה. זה השלב השני או השלישי בכל סרטון Shedding (ניסיונות הולמים לתרגום נכשלו). הסרטונים האלו כוללים באופן מסורתי הצגת תכלית של כל מוצרי הטיפוח והטיפול עימם אותה אישה יפה מאוד הלכה לישון: בונט משי לשיער כדי למנוע פריזיות, טייפ מיוחד לפה שיכריח אותה לנשום מהאף, תחבושת ספוגה בשמן קיק שנקשרה סביב הבטן שלה כדי לעזור בעיכול (?), מסכת פנים עם בוסט קולגן, מסכת עיניים עם

צפייה בפרקים האחרונים של "אהבה חדשה" הרגישה פחות כמו דייט בטלוויזיה ויותר כמו מסע במנהרת הזמן. כששם הכריז בביטחון ״אני בן אדם של פעם״ ונכנס הישר לסטריוטיפ ה"פרמיטיב" כשהודיע לגבי שאין דבר כזה ידידים, או כשליה הבהירה לדביר שרשימת החברות שלו נמחקת מעכשיו - משהו בתוכי התכווץ. זה לא היה רק הוויכוח הזוגי הרגיל, זה היה ריח חריף של נפתלין ומוסכמות ישנות שחנקו את המסך. הטיעון המרכזי של מחנה ה"אין ידידים" הוא פשוט ומבהיל כאחד: אם גבר ואישה נמצאים באותו חדר, זה חייב להיגמר במיניות. הטע

שוטטתי בשדרת קינג ג'ורג' שבתל-אביב ביום מעונן של חודש פברואר והרעפתי מבטים סביב. בדרך כלל אני לא מסתובבת באזור הזה של העיר, אבל הייתי צריכה לשרוף את הזמן עד לפגישה שהתקיימה בקרבת מקום. הרעפתי מבטים סביב על חנויות הבגדים וכלי הבית והמכולות בלי עניין מיוחד, עד שחנות ספרים יד שנייה תפסה את תשומת ליבי: היא נראתה כמו קלישאה של עצמה. קטנה, צפופה ועמוסה ספרים מכל הסוגים והשפות. היה בה קסם בלתי מתפשר. כרך כחול מתקלף שלא היה מבייש אנציקלופדיה בת מאה שנה נח בנונשלנט ליד ספר ילדים צבעונ

לא מזמן יצא הדוקו על הריאליטי של AMERICA'S NEXT TOP MODEL ששודר לראשונה ב- 2003. מדובר בתוכנית ריאליטי שבה מתמודדות צעירות התחרו במגוון אתגרי דוגמנות, צילומים ומשימות במטרה לזכות בחוזה דוגמנות ולהפוך ל"טופ מודל הבאה של אמריקה". קראתי לא מעט פרשנויות וזוויות שונות למה שקרה, כביכול, בתוכנית הזו לפני עשרים שנה. רוב הטקסטים אומרים בסוף את אותו הדבר, רק בניסוח מעט אחר. התכנים היו מזעזעים, ורובם לא היו עוברים היום בשום אופן. מה שהכי צורם לי הוא שלא נראה שטיירה והצוות שלה באמת לוקח

בואו נדבר על הטרנד הכי צבוע בטלוויזיה היום. בתוכנית הריאלטי ״אהבה חדשה״ נוצר דיון בה בצד אחד יובל הדיירת, אומרת שזה לא גברי אם גבר נותן לאישה לשלם בדייטים (כל דייט, גם החמישים-אלף) בעוד בצד השני תום, שלא מוכן להיות הארנק של בת הזוג שלו. זה מצרף לפוסטים בקבוצות נשים בפייסבוק שמגדירות גבר שמבקש לשלם חצי-חצי בדייטים כ״קמצן״ - בהגדרה הכללית, יש פה את התופעה של נשים שמחפשות את ״הגברים של פעם״ לטענתן, אלו שידעו לחזר, אלו ששילמו על הדייט בלי להניד עפעף, אלו שהיו גברים ג'נטלמנים ולא