תמיד אמרו לי שאני בוגרת לגילי. גם כשהייתי ילדה, ונערה וגם כשהתחלתי לצאת עם גבר בן 29 כשהייתי בת 20. באמת האמנתי להם שאני בוגרת לגילי. כנראה שאני נשמה עתיקה, חשבתי לעצמי. אולי זה הגלגול המי יודע כמה שלי והנשמה שלי פשוט כבר מזהה את כל הטריקים והשטיקים שיש לחיים להציע. אבל היום אני מבינה שעל בגרות אי אפשר באמת לדלג, לכן קשה לי עם הביטוי "בוגרת לגילה", בייחוד כשזה מגיע בתור הצדקה לפער גילאים שגורם לאנשים להרים גבה. תשע שנים הפרידו ביני לבינו, אבל הן היו הרבה יותר מתשע שנים. הן הי

פעם, לעשן בכל מקום היה הסטנדרט. במטוסים, בתוך קופת חולים, במשרד, ואני בטוחה שהיו אנשים שעישנו גם בתוך השירותים בלי להניד עפעף. בשנות ה-70, סיגריה הייתה אביזר אופנתי לא פחות משעון. אבל אז הגיע המדע, ואחריו החוק, והבהירו לנו את מה שהריאות שלנו כבר ידעו: זה הורג. ולא, זה לא הורג רק את מי שבחר להכניס את העשן הזה לריאות שלו. זה הורג גם אותי. וגם אתכם. לפי נתוני משרד הבריאות וארגוני הבריאות העולמיים, עישון פסיבי מגדיל את הסיכון לחלות בסרטן ריאות ובווריאציות שונות של מחלות לב ב-20%

"את על גלולות?" "לא." "נו, אז למה ציפית?" זאת הייתה התגובה של הגניקולוגית שלי אחרי שסיפרתי לה שנכנסתי להיריון בטעות. כבר בזמן אמת הרגשתי שהתגובה הזאת הייתה לא רגישה כל כך, לא הכי מקצועית, ולא פמיניסטית באופן כללי. אבל באותו הזמן פשוט סיננתי את התחושות האלה החוצה. הגעתי בידיעה ברורה שאני לא חוזרת לגלולות ויהי מה. הספיק לי הניסיון הגרוע שלי איתן בגיל שמונה-עשרה. אני תכננתי לדבר איתה על התקן תוך-רחמי, או כל אמצעי אחר שלא כולל הורמונים. אבל אז גיליתי שהתקן הוא הורמונלי בדיוק כמו

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אדם חברותי. לא התביישתי להתחיל שיחה, ודיי מהר מצאתי מכנה משותף עם מי שעניין אותי ומצאתי נושאי שיחה משותפים איתו. תמיד עשיתי חברים דיי בקלות, בכיתה, בצבא, באוניברסיטה, בעבודה, ואפילו סתם ככה בעיר, ותמיד גם הייתי טובה בלשמור על קשר וליזום מפגשים. לתכונה הזאת יש הרבה יתרונות, כשאת באופן בסיסי בוטחת באנשים (עד שהם יוכיחו לך אחרת) ומניחה שהם טובים, את מרוויחה הרבה חברים וחברות ויש לך מעגל חברתי דיי גדול. אבל יש לתכונה הזאת גם חיסרון בולט: את עלולה להיפ

יש סיפורים שפשוט אי אפשר לברוח מהם, גם אם ניסית. גם אם רצית לגלול הלאה. בחודש האחרון, הסיפור של ימנו זלקה היה כזה. הסרטון היה בכל מקום: במהדורות, בסטורי, בראשיות, בפיד שלא מפסיק לרוץ. קשה היה להישאר אדישים לרגעים האחרונים של צעיר בן 19 שיצא לעבוד בערב יום העצמאות ולא חזר הביתה. ובכל זאת, בתוך כל הזעזוע הזה, יש שאלה שלא הפסיקה לשבת לי בראש: האם היינו מרגישים אותו דבר גם בלי הסרטון? דסאטו צ'וקול צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של המכינה הקדם צבאית "דרך אבות" ואז חשבתי על דסטאו צ'ו

נועה קירל מוציאה שיר חדש, “את הכי יפה כשטעים לך”, שמבקש לעסוק בדימוי גוף ולכאורה גם במה שהיא עצמה חווה סביב הסוגיה הזו. זה לא נושא שולי, בטח לא עבור מי שחיה כבר שנים באור הזרקורים, תחת מבטים בלתי פוסקים וביקורת כמעט יומיומית על איך שהיא נראית. יש לי הרבה מה להגיד על השיר ועל הקליפ ואני הולכת לתקוף את זה מכמה כיוונים. אז אני אתחיל דווקא מכיוון אחר. בזמן שכולם מתחפרים בשיח על הפרעות אכילה וקונוטציות של בולמוסים, הטייק שלי מתחיל במקום אחר לגמרי: בביקורת על רמת המוזיקה בישראל, שה

לא מזמן חזרנו לארץ לתקופה מניו יורק. יש משהו שמפעם לפעם מרגיש שונה, הנרמול של חיי היום יום פה קצת מתפוגג. אם לא מזמן הייתי סתם נוסעת לבית של ההורים שלי, אז היום אני נוסעת וכל הדרך נזכרת באנקדוטות ילדות למיניהן. המרחק והזמן גורמים לכל מה שמוכר ורגיל להפוך כביכול לנוסטלגי. כשאני חוזרת לניו יורק אני מתחילה דף חדש. יש בו הרבה יותר שליטה על נרטיב החיים שלי, לעומת חיים שלמים שנולדתי אליהם. רובם לא היו הבחירות שלי אלא בעיקר המזל שלי. אני מרגישה שאני במקום כל כך שונה היום שלפעמים מרג

אם הייתם פוגשים אותי בגיל 30, כנראה שהייתם בטוחים שיש לי מנוי קבוע ל"כן". למען האמת, גם אני חשבתי ככה. אני בת 44, ורק בשנים האחרונות התחילו להגיד לי "לא". לא שלא שמעתי את המילה הזו קודם, אבל היא אף פעם לא באמת נגעה בי. היא לא הצליחה לערער משהו עמוק. רוב החיים שלי התנהלו על רצף די יציב של "כן". ה"כן" הראשון שאני זוכרת הגיע כמעט במקרה. מיונים לצבא. הלכנו כמה בנות מהשכבה, ואני בכלל לא הבנתי לאן אני הולכת. לא היה לי מושג מה התפקיד, לא הייתה לי איזו שאיפה מיוחדת, פשוט אמרתי לעצמי

בתאריך 9.10.2023 אחותי שלחה לי הודעה. זו הייתה תמונה עם פסקה כתובה עליה. "תאי, מה כתוב שם?" היינו כבר ארבעים ושמונה שעות לתוך המלחמה. מספר הנעדרים המשיך לעלות בערוצי החדשות, ומספר הגופות בהתאמה. עוד ועוד שמות. עוד בני אדם לשעבר. עוד שמועות על הזוועות. אני נמנעתי מלצרוך כל תוכן שרץ ברשת, במיוחד כזה מהטלגרם. הספיק לי לשמוע מאחרים מה רואים שם. התמקדתי במספרים, בעובדות היבשות, בשיח הצבאי. כחיילת מודיעין הוטרדתי בעיקר מהשאלה שהעסיקה את כולם באותם ימים: איך הצבא פספס את זה? אבל ההו

בשנת 2022 שי־לי עטרי הגישה תלונה על אונס שעברה, לטענתה, כעשור קודם לכן; התיק נסגר במרץ 2025, הערר התקבל, והתיק נפתח מחדש. בסוף השבוע האחרון התראיינה נעמה שחר ב“אולפן שישי”, וסיפרה כי גם היא נפגעה מאותו חשוד לכאורה. מאותו רגע הסיפור יצא מהמסגרת המשפטית והפך לסערת רשת של ממש. ברשתות צץ במהירות טרנד ה“אקרוסטיכון” (אקרוסטיכון הוא טקסט שבו האותיות הראשונות/ האחרונות של כל שורה או מילה יוצרות מילה או מסר נסתר.) כדי לעקוף את צו איסור הפרסום, והחיפוש אחר המושג זינק עד כדי כך שהערך בו

לפני כמה זמן עמדתי מול המראה בדרך למקלחת, והיה לי בדיוק חלון הזמן הזה שבו אפשר או להתארגן כמו בן אדם נורמלי, או להתחיל להיכנס בעצמך. בחרתי באופציה השנייה, כמובן. לא משהו דרמטי. לא סרט הוליוודי על התמוטטות נפשית. סתם מבט אחד קצת ארוך מדי. ואז מתחיל הפירוק. השיער נראה עייף. הפנים נפוחות. העור לא יושב טוב. למה שוב לא ישנת בזמן. למה את לא מצליחה להתמיד בכלום כמו שצריך. למה יש לך רעיונות ברמה של אימפריה ובפועל פתחת שלוש לשוניות, ענית לשתיים, ובשלישית חיפשת פתאום גוף תאורה למרפסת

איפשהו בניו יורק, LA או לונדון, בשירותים מעוצבים, מוארים היטב ומלאי ציוד, אישה יפה מסירה מסכת לחות שהייתה עליה כל הלילה. זה השלב השני או השלישי בכל סרטון Shedding (ניסיונות הולמים לתרגום נכשלו). הסרטונים האלו כוללים באופן מסורתי הצגת תכלית של כל מוצרי הטיפוח והטיפול עימם אותה אישה יפה מאוד הלכה לישון: בונט משי לשיער כדי למנוע פריזיות, טייפ מיוחד לפה שיכריח אותה לנשום מהאף, תחבושת ספוגה בשמן קיק שנקשרה סביב הבטן שלה כדי לעזור בעיכול (?), מסכת פנים עם בוסט קולגן, מסכת עיניים עם