נתחיל בגילוי נאות. יש באינטרנט כמה טקסטים ותמונות שלי שהייתי שמחה מאוד אם אף אדם עם יכולת קרוא וכתוב בסיסית לא היה מוצא לעולם. לצערי, הם נוצרו בתקופה שבה עוד לא פיתחתי את אחד ממנגנוני ההישרדות החשובים של האדם הבוגר: מודעות עצמית. היו לי דעות, היו לי החלטות, היה לי חיבור לרשת, וזה היה שילוב מסוכן. הארכיון שלי מגיל ההתבגרות נראה כמו קפסולת זמן מתקופה שבה כל תמונה הייתה זקוקה ל-VHS, כמה אימוג׳ים לא קשורים, כתר מצויר ולפחות משפט אחד באנגלית שנשמע עמוק מאוד כל עוד לא עצרתם לחשוב ע

בשבועות האחרונים, משפטה של לינדזי קלנסי, אחות מיילדת בת 36 ממסצ'וסטס, הגיע גם לכותרות בישראל, כשסביבה התאסף קהל גדול של נשים שהזדהו איתה. זה מוזר לחשוב שאישה שנטלה את חייהם של שלושת ילדיה הקטנים הצליחה לגרום לכל כך הרבה נשים לראות בה את עצמן. סיפורה של לינדזי החל אחרי שילדה את בתה הבכורה, קורה, והתמודדה עם בעיות נפשיות שהחמירו אחרי לידת בנה השלישי, קאלן. בחודשים שלפני הרצח היא פנתה שוב ושוב לקבלת טיפול פסיכיאטרי, קיבלה שורה ארוכה של תרופות ואפילו אשפזה את עצמה בבית החולים הפס

יש רגע כזה בערב. אני חוזרת הביתה, זורקת את התיק על הכיסא, שוטפת את הפנים, פותחת את המקרר, סוגרת אותו בלי לקחת כלום, כי בכלל לא הייתי רעבה. אני מדליקה את המחשב. כאילו יש לי משהו חשוב לעשות. אבל האמת היא שבדרך כלל אני פשוט מתיישבת לחשוב. ואיכשהו, לאחרונה, כמעט תמיד, אני מגיעה לאותו מקום. לא לגברים, לאהבה. יש משהו כמעט מעליב באהבה. את משקיעה בה כל כך הרבה מחשבה, ובסוף היא עושה מה שהיא רוצה. היא לא מגיעה כשאת מוכנה. היא לא נשארת כי ביקשת יפה. והיא בטח לא שואלת אם זה זמן טוב לשבור

לפני שש שנים אחי הקטן חזר בתשובה. הוא עזב את השירות הצבאי שלו והצטרף לישיבה חרדית בירושלים. בהתחלה זאת הייתה רק הכיפה. אחר כך הגיע הטלפון הכשר. אחר כך הג'ינס הפך למכנס שחור, ואז החליפה המלאה והפאות. זה הטור הראשון שבו קשה לי לתאר במילים את מה שאני מרגישה. אולי כי עדיין קשה לי להשיר מבט לקושי הזה בתוכי עד הסוף. באופן טבעי הקשר של אחי ושלי התרופף. כמעט נותק. לא מתוך החלטה או ריב; להפך. מעולם לא הטפנו זה לזו איך לחיות. הכלה מלאה. ובכל זאת זה קרה, כי נפערה בינינו תהום ערכית עצומה

נדמה שבחודשים האחרונים נושא הרזון חוזר שוב ושוב לכותרות. מה"פרשנות" לגוף של עדן פינס, אותה היא לא ביקשה, ועד הדאגה למצבה הגופני של אריאנה גרנדה. משקל, הוא חרב פיפיות, והרבה פעמים נדמה שיש טווח נורא ספציפי של אחוזי שומן מצופים מנשים. דוגמא נהדרת לזה, היא דווקא עדן פינס - כי היא חוותה את החרב הזו משתי צדדיה. אבל מתחת לכל הסיפורים האלה הסתתרה מבחינתי שאלה אחרת: מתי הערה על גוף היא אכזריות, ומתי שתיקה היא דווקא זו שפוגעת? גוף האישה הפך לנושא ציבורי. צילום מסך, אתר וואלה כשעדן ע

אנחנו בשנת 2026, ונשים כבר מזמן לא צריכות גבר שיכלכל אותן או יעניק להן מעמד. הן עובדות, יוזמות, מרוויחות, מובילות, בונות לעצמן חיים. ואם פעם יחסי הכוחות בתוך זוגיות היו ברורים יותר, לפחות על פני השטח, היום הסיפור מורכב יותר. כי כששני אנשים מגיעים לקשר עם שאיפות, קריירה, חלומות ורצון להגשים את עצמם, השאלה היא כבר לא רק את מי בוחרים, אלא איזה חיים אפשר באמת לבנות יחד אחרי הבחירה. הדברים מתחילים להסתבך דווקא כשאנחנו מתאהבות במישהו שכביכול עונה על הרצונות שלנו, אבל לא בהכרח על הצ

קודם כל ולפני הכל - ברור שזה הזוי לא לזהות תמונה של רבין. לא בגלל שהוא היה ראש ממשלה, או דמות חשובה מאוד בהיסטוריה הישראלית - אלא בגלל סוף הסיפור שלו. רבין נרצח בגלל הפילוג. הקרע ההוא בעם שמעת לעת אנחנו מתייחסים אליו. בין אם במלחמות ובקריאות לאחדות ויחד ננצח, ובין אם בנינו לבין עצמנו עם הקולגה הביביסט שכל פעם איכשהו אנחנו רבים איתו במטבחון. אז בוודאי, ברור לכל, אין צורך בכלל להגיד שלא לזהות את יצחק רבין זה חריג מאוד, ואפילו אודיה עצמה ישבה על ספתו של ערן סוויסה ואמרה בפה מלא:

גדלתי בבית ישראלי־אמריקאי. לזה היו הרבה משמעויות, אבל אחת מהן התחדדה בשנים האחרונות: יכולנו להצביע גם בבחירות בישראל וגם בבחירות בארצות הברית. אזרחי ארה"ב רשאים להצביע גם מחוץ למדינה, אבל אמא שלי לא הצביעה בבחירות האמריקאיות. מבחינתה, היא בחרה לחיות בישראל, ולכן לא הרגישה שיש לה זכות להשפיע על חיים במדינה אחרת. גדלתי בבית פוליטי. מאוד. הצבעה בבחירות ונקיטת עמדות ערכיות לגבי החיים היו כמעט חובה מוסרית אצלנו בבית. ויתור על זכות הצבעה דמוקרטית לא היה עניין של מה בכך – זו הייתה

הפיד שלי, וכנראה גם שלכם, מלא בימים האחרונים בפוסטים חיובים של כמויות כרטיסי טיסה שהוזמנו בשעות האחרונות לארץ לקראת ה- 27.10, ליום הבחירות בארץ שהוכרז השבוע. הרבה תגובות מרגשות, שמחות, מלאות באופטימיות ובעיני - הרבה מאוד פטריוטיזם בשקל תשעים. קמפיין Fly&Vote יצא עכשיו לרשמית לדרך לאחר שיש תאריך בחירות חתום (*עד כדי), ולפי הרעש שהוא מייצר, אלפי "ישראלים טובים" שעזבו את הארץ - חלקם לפני חצי שנה, חלקם לפני עשור או שניים - יעלו באוקטובר על טיסות לנתב"ג. הם באים "להציל את המדינה"

עוד פעם הרשת צועקת על הדרת נשים. הפעם על המוקד: מועדון הצרכנות "חבר", שהעז, שומו שמיים, לארגן ערב צפייה במשחק מונדיאל לגברים בלבד. תוך כמה שעות עלה פוסט של שדולת הנשים, שהצית את קול הצעקה. נשים רבות התרעמו על "הדרת נשים במרחב הציבורי", ועוד מארגון של משרתי ומשרתות צבא הקבע. איך קורה שבשנת 2026 גוף ממוסד מעז לייצר אירוע שסגור בפני חצי מהאוכלוסייה? הזעקה הזו הייתה יכולה להישמע לגיטימית, ואפילו צודקת, אילולא היא הייתה מגיעה עם בחירה מודעת להעלים עין בצורה אקטיבית מאירועים זהים ל

יש לי שלוש אחיות שהן דור מתחתיי. שתיים בנות עשרים ואחת והשלישית בת תשע-עשרה. הן כבר משקיעות בבורסה, על כל מקום שהן בוחרות להיכנס אליו (כולל בצבא) הן תוהות "מה יצא לי מזה?", הן בחרדות כלכליות-אקלימיות-קיומיות ואין להן הרבה אמון במדינת ישראל. או במין הגברי. חברה לקחה אותי להרצאה של העיתונאית הילה רגב על ג'ן זי. זה היה מרתק. רגב גיבתה את עצמה במחקרים ואמרה לא מעט דברים חכמים, לצד הזלזול המשעשע שלה באובססיה של ג'ן זי לבריאות גוף-נפש. ידעתם שבארצות הברית ממתגים לדור הזה בקבוקי מים

לפני כמה ימים פגשתי מישהי ששוקלת לעבור לניו יורק. היא רווקה, ובשלב די מוקדם בשיחה היא שאלה אותי אם לא קשה לי להיות רווקה בניו יורק. האמת? מאז שעברתי אני מקבלת את השאלה הזאת בלי סוף. קשה להכיר? את לא לבד? את מחפשת זוגיות? את יוצאת רק עם ישראלים? ויש משהו מצחיק בשאלות האלה, כי הן מניחות שהדבר המרכזי בחיי הרווקות שלי הוא גברים. שלא יהיו טעויות. גברים בהחלט תופסים נפח. אם מישהי תפתח את קבוצות הוואטסאפ שלי היא תמצא דיונים ארוכים על דייטים, הודעות שלא נענו, הודעות שכן נענו, ישראלים