לפני כמה חודשים התארחו אצלינו זוג חברים לארוחת בוקר וסיפרו לנו שהם היו בבלט ושאלו אם אנחנו אוהבים גם. אני ישר עניתי ואמרתי שלא. הם שאלו מתי יצא לי להיות ועניתי שאני חושבת שלמעשה מעולם לא הייתי. זה תמיד נתפס בעיניי משעמם ופלצני. שאלתי אותם מה הם כל כך אוהבים בזה וחבר שלנו ענה "שמה שהם עושים עם הגוף שלהם מבחינה אנטומית הוא מטורף" ושיש בזה משהו באמת מרתק. החלטתי לצאת לרגע מהקופסא של עצמי והלכנו לבדוק את הנושא מקרוב. קריסמס עמד בפתח וקנינו כרטיסים למופע הבלט של מפצח האגוזים. ידעת

למה אני עדיין בר קוזלובסקי ולמה אנשים ובעיקר נשים עדיין מופתעות ומופתעים מכך שבחרתי להתחתן עם בחיר ליבי אבל גם בחרתי להישאר אני עצמי.  אז אוקיי. הגיע הזמן לדבר על דעה לא פופולרית או על הפיל שבחדר, שכולנו מתעלמות ממנו באלגנטיות מטרידה. רובנו רוצות שוויון. רוצות הזדמנויות. רוצות שיתייחסו אלינו כמו אל גברים – בעבודה, בבית, בחלוקת הנטל, בשכר. הפמיניסטיות הכי גדולות נלחמות על המקום שלהן איפה שרק אפשר מתוך הבנה שזה נחוץ וקריטי כי כולנו שוות בין שווים, ובעצם רובנו פמיניסטיות כל הזמן

לפני עשרה חודשים איבדתי את אבא שלי, הוא נפטר ממחלת הסרטן. עכשיו כשעבר קצת זמן מאז שנפטר, אני מתחילה לעבד ולהבין עם עצמי מה זה אומר לאבד אבא ובכלל הורה. נולדתי למשפחה עם מודל משפחתי יחסית מתפקד שיש בו אבא ואמא והם אחראים עליי. הם הגב שלי. הם מצילים אותי מכל צרה ומוצאים נחת בכל שמחה או הישג.  יש לי שני עמודי תווך בחיים שיהיו שם בכל מצב וירעיפו עליי אהבה ללא תנאים. למעשה זכיתי ואולי זה לא מובן מאליו בכל משפחה. בשנה האחרונה אבא שלי הלך ודעך. הוא נהיה יותר ויותר חסר ישע אל מול ההת

את כל כך רוצה להיות אמא עד שאת מוכנה לאבד שליטה? ומה אם כל זה קרה בטעות? לי זה קרה בטעות. ומה אם זה היה קורה לי בטעות באלבמה, או בעיראק, או בפיליפינים?

כי זה מה שהסרטונים האלה באמת מוכרים לי, הרי. לא את הקופסאות. את האשליה של שליטה.

אם יש דבר שקומדיות רומנטיות ניו-יורקריות לא מספרות, זה מה זה לצאת לדייטים בעיר הזאת. יצאתי עם גברים מכל הסוגים.

בטיסה חזור מפריז צפיתי בכל הפרקים של עונה 10 של הסדרה ״מחוברים״. השנה היא 2022. הדר מרקס מדברת על הגירושים ועל הרצון להכיר מישהו חדש, יעל שלביה חושפת את מערכת היחסים עם עומר אדם, אורנה בנאי מספרת על ההורים המתבגרים ועל מופע הסטנד-אפ החדש, מיקי בוגנים משיק ליין מוצרים על שמו, אורי ששון מתאמן לקראת התחרות האחרונה בקריירה שלו, וקרן פלס מדברת על שיאים בקריירה ועל ההופעה הראשונה שלה אי פעם בהיכל התרבות בתל אביב. ואני, שם במטוס, מרגישה איך המסך הקטן הזה הופך לחלון בזמן, ובא לי לצעו

אני אוהבת ספורט. באמת אוהבת. אבל בכל פעם שאני נכנסת לקרוא מדור ספורט או לפתוח ערוץ ספורט, אני מתעצבנת מחדש. במקום לקבל חדשות, ניתוחים או חוויית ספורט אמיתית, אני מוצפת בפרסומות סקסיסטיות, כותרות קליקבייט על “אורגיות” ותמונות פרובוקטיביות שאין להן שום קשר לתוכן שבאתי לצרוך.  המסר ברור: ספורט הוא עולם גברי, והפרסום שמסביבו מכוון לגברים בלבד. פרסומות לגילוח, ביטוח, רכב ובירה ממלאות את השידורים – ותמיד, איכשהו, גוף של אישה נדחף פנימה. התחושה שלי כאישה היא לא רק תסכול אלא גם הדרה.

בכיתה י׳ ישבתי מול מבחן במתמטיקה והרגשתי שהדף מסתכל עלי בחזרה. השאלות נראו כמו חידה בשפה זרה. מסביבי כולם כבר כתבו, מחברות התמלאו. ואני? ישבתי קפואה וחשבתי לעצמי: מה אני בכלל עושה כאן? רציתי לקום וללכת. כשקיבלתי את המבחן חזרה עם הציון, הרגשתי שכבר אין לי סיכוי. לא משנה כמה אשקיע, זה פשוט לא יצליח. התחושה הייתה כואבת. ואז, מול כל הכיתה, המורה שלי הסתכלה עלי במבט קר, לא מחייך, ואמרה: “זה מקצוע קשה מדי בשבילך.” לא בעדינות, לא בפרטיות. היא אמרה את זה בקול, בזמן שעוד כמה תלמידים מ

אני חושבת שהרבה מאיתנו רוצים להרגיש שייכים אבל ההמצאות במקום כל כך גדול כמו ארצות הברית שמכניס את כולם לתבנית "האמריקאית" יכולה להביא לתחושות של גנריות ובנאליות, אני אלך אפילו קצת יותר רחוק ואגיד שלפעמים גם קצת של ריקנות.

אמריקן איגל הצליחו לשגע את הרשת עם הקמפיין החדש שלהם שמובילה השחקנית סידני סוויני. סוויני ידועה בתור דמות יחסית פרובקטיבית בזכות התפקידים שבחרה לשחק במהלך הקריירה שלה ביניהם אופוריה, וויט לוטוס - אפילו התפקיד בצ'יק פליק - ANYONE BUT YOU שאמור קצת לעדן את האימג' הסליזי והשנוי במחלוקת שלה. ניסיון חמוד להכניס אותה לאימג' של - The girl next door, אך מעט בעייתי כשכל מה שרואים ברוב הפריימים זה את החזה השופע שלה...  אחרי כמה שנים טובות שאמריקן איגל שיחקו את המשחק יפה והיו קשובים לשי

חברה שיתפה אותי לאחרונה באתגרים פנימיים מקצועיים שהיא חווה. זו לא הפעם הראשונה שניהלתי את השיחה הזו עם חברות וקולגות, ואפילו לא הפעם הראשונה שהיא ואני מדברות על זה. אבל הפעם משהו בשיחה היה משמעותי יותר, ופתאום נפלו לי אסימונים רבים. אולי זה הבלוג הזה שמאפשר לי לשחרר תחושות ולעשות איזושהי רפלקציה על הדרך שבה אני מתנהלת בתוך סיטואציות בעולם העבודה. היא סיפרה לי על פגישה ראשונית שהייתה לה עם מטופלת: "קבענו פגישה, ולא הרגשתי שיצאתי כמו שרציתי. מאז יש לי מחשבות טורדניות שלא מניחות