אחרי שסיימנו לכעוס על יעל פוליאקוב

דעל״פ: אחרי שסיימנו לכעוס על יעל פוליאקוב, בואו נבדוק איך צמד המילים ״אהבה עצמית״ הפך למושא אהבתו של האלגוריתם.

יש רגעים ברשת שהדם עולה לראש עוד לפני שהמוח מספיק להגיב, וזה קרה השבוע כשיעל פוליאקוב אמרה בפודקאסט שלה עם אסי עזר “הפרות מנצלות את השומן של עצמן בשביל לקבל פידבקים של אהבה ואהדה”. אנחנו בתגובה הזדעזענו, שיתפנו, וכתבנו סטוריז נזעמים, הסברנו למה אסור לדבר ככה על נשים, ולמה נדיר מהחברה את כל מי שמדברת ככה על גוף של אישה אחרת. אני חייבת להגיד שאותי זה הצחיק, ולא בגלל השימוש במילה ״פרה״, אלא בגלל שידעתי לנבא את חוסר ההבנה התהומי שהפרק הזה יגרור.

בין שיתוף לשיתוף, בין “היא חצתה קו אדום” ל“זו שפת שנאה”, יש עוד שאלה אחת שלא נוח לנו לשאול: האם מתחת לכל הרעש, הבוטוקס והניתוח אף המוצלח מאוד שלה, לא פספסנו רגע קטן של אמת לא נעימה עלינו, על האופן שבו אנחנו משתמשות בשני מושגים שגורים ומאוסים – ״אותנטיות״ ו -“אהבה עצמית”? יעל אמרה משהו מחריד, אבל גם משהו נכון.

אני שמה את זה על השולחן: השפה של פוליאקוב וולגארית, כיאה לסאטיריקנית מהשורה הראשונה. וכשאישה בעלת כוח תקשורתי קוראת לנשים “פרות”, זו פגיעה ישירה במיליוני נשים ונערות ששומעות כל חייהן שהגוף שלהן הוא בעיה שצריך לפתור. מי שחוותה הצקות בבית ספר, הערות מהרופא, מבטים בבריכה לא צריכה גם פודקאסט פופולרי שיזכיר לה שוב שיש איתה בעיה.

אבל בתוך המילים הקשות התסתתר רעיון אחד שלא חייב להיות מושלך לפח יחד איתן. פוליאקוב אומרת: “תפסיקו לחשוב שאהבה עצמית זה לשים את עצמכן עירומות ולצלם את עצמכן. זו לא אהבה עצמית… אהבה עצמית זה כשאת לא זקוקה לפידבקים ולאישורים ולהרמות ולמחיאות כפיים, זה פשוט שאת אוהבת את עצמך.” דווקא כאן, יש משהו שמגרד לנו בפנים, ששם לנו מראה מול הפנים, כי הוא צועק ״המלכה עירומה!״ (או ״הפרה עירומה!״ מה שתבחרו).

מתוך הפודקאסט של אסי ויעל

איפה נגמרת העצמה ומתחיל החירטוט הגדול

אנחנו חיות בתקופה שבה כל רגש צריך תיעוד, כל תהליך צריך “לפני-אחרי”, כל תובנה צריכה לעבור דרך פילטר פאריס. כדי לקבל מקום ואישור בחברה, גם הפגיעות שלנו צריכה להיות פוטוגנית.

פוליאקוב מסתכלת על נשים שמעלות סרטונים בחזייה ותחתונים, רגע לפני שהן מתלבשות בבוקר, ומספרות “אני המורה שלכן לאהבה עצמית… אני אוהבת את עצמי, לא אכפת לי שיש לי כרס ואבוב”, וטוענת שזה לא אותנטי, שזה “לא עובד עליה”, שזה מרגיז אותה לראות “ניצול של השומן בשביל אהדה ואהבה”. אפשר לא להסכים עם ההכללה שלה, אפשר להיגעל מהכינוי “פרות”, ועדיין יש שם שאלה כואבת: האם כל מה שאנחנו מכנות “אהבה עצמית” הוא באמת אהבה, או שהוא פשוט מוצר ארוז היטב, עם האשטג וטיימינג, שמבוסס על סגידה לאלגוריתם לא פחות משהוא מבוסס על ריפוי? אם מחר האינסטגרם נופל ל-24 שעות, האם האהבה שלי לעצמי עדיין נשארת, או שהיא קורסת יחד עם השרת?

“אהבה עצמית” שלא צריכה אישור

כשהיא נרגעת לשנייה, פוליאקוב מתארת גרסה אחרת של אותנטיות: “אותנטיות מבחינתי, זה שאישה שמנה עם אבוב ובייצים אומרת, ‘נכון, יש לי אבוב, ואני לא אלקה את עצמי ואני לא אכעס על עצמי, כי אני יודעת איזה בן אדם נהדר אני ואני אעשה מה שאני יכולה בשביל להראות במיטבי’”. זו תמונה אחרת לגמרי מאותה “פרה” מדומיינת. אין שם הופעת אורח באקספלור, אין “תראו איזה חזקה אני”, אין פילטר ואין סלוגן. יש שם שקט פנימי, בגרות ואחריות – אבל איך אפשר לעשות כסף מזה?!

הקו המחשבתי שמציעה פוליאקוב, אחרי שהסטנו את הסאטירה, הוא שאהבה עצמית אמיתי מתנהלת בעיקר כשאף אחד לא רואה. היא נמצאת באופן שבו את מדברת לעצמך מול המראה כשאת לבד. הרבה יותר קשה למדוד את זה מלייקים. אין לזה פילטר, ואין לזה “לוק שהציל לי את היום”. זה לא ״הוק״-2-שניות-אינסטגרמי, זו עבודה סיזיפית של שנים, להרגיע קול פנימי אחד ולחזק אחר.

מתוך הפודקאסט של אסי ויעל

הכעס שלנו על יעל והפרה הקדושה שבתוכנו

קל מאוד לכעוס עליה. היא עשתה לנו עבודה קלה: היא הביאה את הגסות ואנחנו הבאנו את המוסר. היא אמרה “אני אגמור את השמנות!”, ואנחנו ענינו ב“את מבזה ומשפילה”. התפקידים ברורים, העלילה מסודרת, יש צד טוב וצד רע. יש קהל שמוחא כפיים לשיימינג על השיימינג. אני מציעה לכולנו לשאול את עצמנו איפה אנחנו ממוקמות באותו עדר שהיא מדברת עליו?

מי שהקשיבה לכל הפרק, שומעת שגם הרזות חוטפות וגם היא עצמה. היא צוחקת על עצמה, על הגוף שלה, על הבעיות שלה עם עצמה, ודווקא שם נחשפת אותנטיות: הומור עצמי כשהוא לא נועד למחוק אותך אלא לשחרר אותך, הוא אחד הסימנים הכי יפים לאהבה וביטחון עצמי. היכולת להגיד “אני לא מושלמת, ואני עדיין אוהבת את עצמי” היא אותו גרעין של אותנטיות שהרשת מנסה למסחר.

מתוך הפודקאסט של אסי ויעל

וכאן נכנסת השאלה הלא נוחה: למה דווקא כשצוחקים על שמנות העולם נעצר? למה “פרה” ו“אבוב” הם מעבר לקו, אבל כשבארץ נהדרת עושים מטעמים מפרחים עשירים (ראה ערך: הטורטלים) זה סבבה? למה כשטום יער עושה קריקטורה ללסבית גסה ואגרסיבית זו מצחיק אותנו? כשחברות כנסת מקבלות חיקוי עוקצני מאוד בפריים טיים זו סאטירה לגיטימית? מה הופך גוף שמן לטאבו או פרה קדושה (סליחה הבדיחה הזו פשוט חיכתה שמישהו ישתמש בה) שאסור לגעת בה, בזמן שעל מבטא, עדה, מגדר ומעמד כלכלי מותר וצריך לצחוק? ברגע שאנחנו מקבלות בשקט שצוחקים על חברת הכנסת עם האיפור המוגזם, על המזרחי המשתכנז, על הלסבה הפרפריאלית, אבל על “השמנה” אסור- אנחנו מזיזות את קו האש למקום שנוח לנו ולא באמת נאבקות נגד השפלה. 

מה שמאיים עלינו בדמות ה“פרה עם האבוב” הוא לא העלבון על המשקל, אלא על האמת הלא נעימה שיעל מדברת עליה: לא כל "אהבת גוף" היא באמת קדושה או אותנטית- יש תוכן שמשתמש בשפה של העצמה ("אני מחבקת את השומן שלי") כמסווה לקידום מכירות, לייקים ושיתופי פעולה ממומנים. שהביקורת של יעל היא לא מתקפה משולחת על שמנות, אלא כהתקפה על שיווק עצמי בשנקל, וזה מאיים עלינו כי אנחנו יודעות שגם אנחנו עושות בדיוק אותו דבר, רק בצורה יותר "מלוטשת".

איפה לגיטימי לבקר, ואיך

אפשר לטעון שהכל באינסטגרם אותנטי לחלוטין, ושכל סטורי מגיע ממניע טהור. אפשר גם לטעון ששום דבר שם אמיתי והכל חרטא. יעל פוליאקוב בחרה בגרסת הקיצון: כל מי שמצטלמת בחזייה ותחתונים ומדברת על "אהבה עצמית" היא פשוט שקרנית מנצלת. זו הכללה גסה, כי עבור נשים רבות אותו ריל הוא לא שיווק, הוא אקט של חירות, תיקון של שנים של הסתרה ובושה, צעד ראשון לקראת קבלה עצמית אמיתית. אבל גם בצד השני מסתתרת מלכודת: ההנחה שכל תוכן שממותג "#אהבה_עצמית" או "#גוף_חיובי" הוא בהכרח ריפוי טהור, העצמה פמיניסטית, מסע רוחני.

אחרי הכעס – האחריות

אני מקווה שבשלב הזה סיימתן לכעוס על יעל. ועכשיו אני מזמינה אתכן לשאול את עצמכן:

• האם גם אני לפעמים רודפת אחרי עדר של “אהבה עצמית” במקום אחרי אהבה עצמית אמיתית?

• האם אני מוכנה להרגיש מספיק שלמה, גם אם זה לא מצטלם טוב?

• האם אני מסוגלת לבנות את הערך שלי על משהו שלא תלוי באנשים זרים שמחליקים מסך בשירותים?

אהבה עצמית אמיתית, כמו שיעל ניסתה לומר בצורה הכי פחות עדינה בעולם, מתחילה בפנים וזורמת החוצה, לא להפך. היא לא זקוקה ל“הוק”, היא לא מנסה לשכנע אף אחד. היא אולי לא תגיע לטרנד ותשבור את הרשת, אבל היא זו שמחזיקה אותנו כשכל השאר – הרילז, הלייקים, הפיד – ייעלמו.

מאת אור עדי ​