למה אני עדיין צריכה להתנצל על זה שאני נושמת

פעם, לעשן בכל מקום היה הסטנדרט. במטוסים, בתוך קופת חולים, במשרד, ואני בטוחה שהיו אנשים שעישנו גם בתוך השירותים בלי להניד עפעף. בשנות ה-70, סיגריה הייתה אביזר אופנתי לא פחות משעון. אבל אז הגיע המדע, ואחריו החוק, והבהירו לנו את מה שהריאות שלנו כבר ידעו: זה הורג.

ולא, זה לא הורג רק את מי שבחר להכניס את העשן הזה לריאות שלו. זה הורג גם אותי. וגם אתכם. 

לפי נתוני משרד הבריאות וארגוני הבריאות העולמיים, עישון פסיבי מגדיל את הסיכון לחלות בסרטן ריאות ובווריאציות שונות של מחלות לב ב-20% עד 30%. בישראל לבדה, ההערכות מדברות על כ-800 עד 1,000 בני אדם שמתים בכל שנה רק מחשיפה לעשן של אחרים. זה לא "מנהג מגונה", זו סכנה בריאותית אמיתית.

אז הגדירו חוקים. החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים (שהתחיל עוד ב-1983 ומאז רק הוחמר) קובע שעישון בתוך מבנה ציבורי אסור לחלוטין. ומה לגבי ה"בחוץ" של בתי הקפה? החוק מתיר לבעל העסק להקצות אזור עישון, בתנאי שהוא לא עולה על 25% מהשטח (!), ושהוא יהיה אזור נפרד שלא גורם למטרד בשאר השטח.

אבל הנה המציאות: בזמן שאנחנו בישראל עוד מתווכחים על המרפסת של הקפה, בעולם כבר הבינו שאין דבר כזה "אזור עישון" כשמדובר בחיים של אנשים.

מעשנים במעדה בתל אביב

בבריטניה, למשל, החליטו להפסיק לבקש יפה. הממשלה שם מקדמת חוק היסטורי שקובע שכל מי שנולד אחרי שנת 2009 לעולם לא יוכל לקנות סיגריות כחוק. לא השנה, לא בעוד עשור, ולא כשיהיה בן 80. זה לא סתם איסור מקומי, זה מהלך שמיועד לייצר דור שלם חופשי מעשן, מתוך הבנה שהנזק הכלכלי והבריאותי של העישון גדול מכל "זכות" של אדם להחזיק הרגל מזיק. הם הבינו שהדרך היחידה לנצח את המערכת היא פשוט להוציא אותה מחוץ לחוק, דור אחר דור.

אצלנו? אנחנו עדיין תקועים בדו-קרב יומיומי מול ריח של מאפרה.

איך הגענו למצב שבו אני מגיעה למסעדה וצריכה לבחור בין ה"עונש"- אזור צדדי ולרוב מקורה לבין ה"בידוד"- בפנים מחוץ לכל ההמולה? 

במדינה שרוב השנה יש בה שמש וכיף לשבת בחוץ, האזורים הכי שווים, האוויר הפתוח והנוף לרחוב, מופקעים לטובת המעשנים. אני, צריכה להסתגר בפנים, באזור ה"מנודים" המקורה, רק כדי לא לחזור הביתה בריח של פאב משנות ה-90.

מעשנים בתל אביב

למה המעשנים מקבלים עדיפות על פניי? למה כשאני יושבת בבית קפה שיש בו כביכול "הפרדה", אני עדיין מרגישה נחותה? שולחן אחד מעשן, שולחן אחד לא, ובסוף הם איכשהו מנצחים והעשן של השכן נכנס לארוחת הבוקר שלי. 

והאמת שזו תחושה שזולגת לאט לאט ליותר ויותר מקומות בחיים שלנו, אני לא מבינה למה ההרגלים של אחרים צריכים להשפיע עלי. למה לי אסור לנסוע בתחבורה ציבורית בשבת כי יש אנשים ששומרים שבת?

למה אני צריכה להיות בטיסה של אל על (או אפילו יונייטד!) ולהתעורר באמצע טיסת לילה כי מתפללים לי על הראש? ממתי המרחב האישי הפך לכל כך ״מכבד״ שבסוף הכל על חשבוני ואני נפגעת מזה.

מה שיוצא מזה בסוף שהרגל או אמונה או רצון של אחר, לא רק שמשפיע עלי אלא גם פוגע בי, לפעמים באופן ישיר (אהם סכנות עישון פאסיבי) ולפעמים באופן עקיף (אני חייבת רכב כדי להתנייד בסופ״ש כי צריך לשמור על הרגשות של השומרי שבת). ואני באמת לא מבינה, מה עם הצרכים שלי?? זאת שאין לה את כל המגבלות האלה ורק רוצה לנשום, ללכת, ולישון בשקט. 

אני בימים שחשבתי שזה מגניב לעשן

למה כשמלצרית מבקשת "הפסקת סיגריה" זה נחשב לגיטימי לקחת חמש דקות מנוחה, אבל אם אני אבקש פשוט הפסקה יסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח? הסטטוס קוו הוא לגיטמי עבור ״יוצאי הדופן״ אבל מה עם האנשים הרגילים שפשוט רוצים לחיות את חייהם כמו שהם בוחרים? 

למה זה בסדר שהמוכרת בחנות הבגדים עומדת בכניסה ומקבלת את פניי במסך עשן סמיך? זה לא עושה חשק להיכנס, זה עושה חשק לעשות פרסה.

והשיא? נשים בהריון או משפחות עם תינוקות. ישבתי עם חברה והתינוקת שלה בבית קפה ומצאתי את עצמי מתחנפת למישהי שיושבת לידנו שלא תעשן. התחנפתי! באזור שהוא מוגדר ללא עישון! מתי הפכנו לכאלו פוליטיקלי קורקט מול משהו שפוגע לנו בבריאות?

ואני יודעת שאני לא חפה מפשע וגם אני מדי פעם הייתי מעשנת סיגריה פה או שם, זו בחירה של כל אחד מה נכון לו. הבעיה היא הכפייה על האחרים את הבחירה שלך. 

וכן, אני יודעת, אני בטח נשמעת לכם "טרחנית" או "בלתי נסבלת". אבל חלאס. נמאס לי להתנצל על זה שבא לי לנשום.

עישון הוא כבר מזמן לא סמל לסטייל או למגניבות של פעם. הוא הרגל מגונה שפוגע בסביבה. הגיע הזמן שהבושה תעבור צד. אם בחרתם לעשן- תעברו אתם לצד של המנודים. תתרחקו מהשיער שלי, מהבגדים שלי ובעיקר מהריאות שלי ושל הילדים שלנו.

הגיע הזמן שהמרחב הציבורי יחזור להיות שייך למי שרוצה לנשום, ולא למי שרוצה להחניק.