אני אישה, ואני בעד ערב מונדיאל לגברים בלבד

עוד פעם הרשת צועקת על הדרת נשים. הפעם על המוקד: מועדון הצרכנות "חבר", שהעז, שומו שמיים, לארגן ערב צפייה במשחק מונדיאל לגברים בלבד.

תוך כמה שעות עלה פוסט של שדולת הנשים, שהצית את קול הצעקה. נשים רבות התרעמו על "הדרת נשים במרחב הציבורי", ועוד מארגון של משרתי ומשרתות צבא הקבע. איך קורה שבשנת 2026 גוף ממוסד מעז לייצר אירוע שסגור בפני חצי מהאוכלוסייה?

הזעקה הזו הייתה יכולה להישמע לגיטימית, ואפילו צודקת, אילולא היא הייתה מגיעה עם בחירה מודעת להעלים עין בצורה אקטיבית מאירועים זהים לחלוטין – לנשים בלבד.

כי בזמן שערב כדורגל אחד לגברים הופך לקו פרשת המים של המאבק המגדרי, אותם ארגונים בדיוק עוברים בשתיקה מופתית – ואפילו בעידוד נלהב – על לוח אירועים שלם של אותו מועדון ממש, שמוקדש כולו לצד השני. איפה היו האבירות להגנת השוויון כש"חבר" פרסם ימי ספא וטיפולים לנשים בלבד? איפה נעלם הזעם הציבורי כשנפתח הרישום לערב סטנד-אפ לנשים בלבד, או לטיולי הג'יפים האקסקלוסיביים בסגנון "מלכת המדבר"?

שם, מסתבר, זו לא "הדרה". שם זו "העצמה נשית". או כפי שחלקן טוענות בביטחון – זה בסך הכל "תיקון", כי נשים הן עדיין מגזר מדוכא, ולכן מותר שיהיו אירועים שסגורים בפני המין השני. חס וחלילה שלחצי מהאוכלוסייה (או ליתר דיוק, 49 האחוזים שמרכיבים את המין הגברי) יהיה ערב משלהם.

מותר לנו, אסור להם?

כדי לתרץ את המוסר הכפול הזה, ארגוני הנשים פיתחו תיאוריה נוחה: נשים הן קבוצה מוחלשת, ולכן הן זקוקות בהכרח ל"מרחב בטוח" (Safe Space) כדי להתחבר, להתפתח וליהנות בלי נוכחות גברית. גברים, לעומת זאת, מחזיקים בעמדות כוח, ולכן כל התכנסות שלהם היא בהגדרה קנוניה פטריארכלית שמטרתה לשמר את עליונותם.

בתור אישה, הטיעון הזה מכעיס אותי באופן אישי. אני רואה את היתרונות, את היופי ואת הכוח במרחבים נשיים בלבד. אני בעצמי נהנית מהם. אבל לטעון שגברים לא צריכים את אותו המרחב בדיוק? לחשוב שגברים לא זקוקים לעיתים לייצר לעצמם ערבי הווי, פריקת מתח וחיבור חברתי משלהם?

מדובר בטיעון מנותק, מתנשא ומעל הכל – פשוט לא נכון. גברים, בדיוק כמו נשים, הם יצורים חברתיים. גם להם יש צורך אנושי, פסיכולוגי ותרבותי פשוט להיפגש לעיתים במרחב הומוגני, לדבר בשפה שלהם, ולצפות במשחק כדורגל בלי שהדבר ייחשב לפשע שנאה מגדרי. הניסיון לשלול מגברים את הזכות הבסיסית הזו, בזמן שאנחנו הנשים נהנות ממנה באופן שוטף, הוא לא פמיניזם – הוא הנדסה חברתית דורסנית.

לקבור את הדימוי המדוכא

מעבר לצביעות, הבעיה העמוקה פה היא תודעתית. מאבק לשוויון זכויות שגם בשנת 2026 ממשיך להתעקש ולהחזיק בדעה שנשים הן "מין מדוכא" וחלש שזקוק להגנות מהונדסות – לא באמת מקדם אותנו לעמדה שוויונית. הוא מקטין אותנו. הוא משאיר אותנו בעמדת הקורבן הנצחי.

חברה ליברלית ובריאה צריכה לבחור באחת משתי דרכים, וליצור בהן סימטריה מלאה:

 1. עיוורון מגדרי מוחלט: אם החלטנו שהפרדה מגדרית היא פסולה מיסודה, אז היא פסולה תמיד. המשמעות היא ביטול מיידי של כל ערבי הסטנד-אפ לנשים, סגירת הריטריטים הייעודיים ואיסור על טיולי נשים. הכל פתוח לכולם, תמיד. 

אני לא בעד הסימטריה הזו, מרחבים חד מגדריים יוצרים מרחב בטוח פורה, אין סיבה לאסור על אף אחד מהצדדים לקיים כאלו מרחבים.

 2. ליברליזם וגיוון קהילתי: הבנה והכרה בכך שלקבוצות שונות יש אינטרסים וצרכים שונים. מותר לנשים לרצות לצאת לסופ"ש של העצמה יחד, ומותר לגברים לרצות לשתות בירה ולראות מונדיאל יחד. זה לא פוגע באף אחד, וזה הופך את החברה לחופשית וסובלנית יותר.

לדרוש אקסקלוסיביות לצד אחד ואינטגרציה כפויה לצד השני? זו פשוט צביעות בוטה.

הנזק למאבק האמיתי

הבעיה הגדולה ביותר בקרבות המיותרים האלה היא הנזק שהם גורמים למאבק הפמיניסטי האמיתי, זה שכולנו אמורות לרצות בהצלחתו. כשאנרגיות ציבוריות עצומות מבוזבזות על רדיפת גברים שרוצים לראות כדורגל, הציבור הרחב מפתח אנטגוניזם ואדישות.

גברים רבים, שהיו יכולים וצריכים להיות בני ברית שלנו במאבקים קריטיים וחשובים באמת – כמו פערי שכר, ייצוג שוויוני בצמצום מוקדי כוח או מיגור אלימות – מרגישים מותקפים על לא עוול בכפם. הם מבינים מתוך הקמפיין השיטתי, שלא משנה מה, נשים יתפסו בכל דבר כאויב שתופס מרחב על חשבונן של הנשים ולכן הם מפסיקים להקשיב.

הגיע הזמן שארגוני הנשים יורידו את הלהבות, יסתכלו במראה, ויחליטו מה הן מחפשות: שוויון הזדמנויות אמיתי המבוסס על כבוד הדדי ושותפות, או פשוט עוד הזדמנות לייצר כותרות על חשבון השכל הישר.