טקס ההשפלה של אודיה פינטו
- הילה רוזן
- Jul 24
- 5 min read
קודם כל ולפני הכל - ברור שזה הזוי לא לזהות תמונה של רבין. לא בגלל שהוא היה ראש ממשלה, או דמות חשובה מאוד בהיסטוריה הישראלית - אלא בגלל סוף הסיפור שלו. רבין נרצח בגלל הפילוג. הקרע ההוא בעם שמעת לעת אנחנו מתייחסים אליו. בין אם במלחמות ובקריאות לאחדות ויחד ננצח, ובין אם בנינו לבין עצמנו עם הקולגה הביביסט שכל פעם איכשהו אנחנו רבים איתו במטבחון. אז בוודאי, ברור לכל, אין צורך בכלל להגיד שלא לזהות את יצחק רבין זה חריג מאוד, ואפילו אודיה עצמה ישבה על ספתו של ערן סוויסה ואמרה בפה מלא: "זה לא סבבה".
אצלי בבית דיברו על רבין, לא רק בבית הספר. סיפרו לי מי הוא היה, על המאבקי כוחות בהפגנות, ההסתה, איפה בדיוק הם היו ומה עשו כששמעו שרבין נרצח. אבל אני לא אודיה פינטו. אני הילה רוזן. גדלתי בירושלים על הקו של קטמון ותלפיות, שתי שכונות חילוניות לגמרי. התחנכתי בבתי ספר ממלכתיים רגילים לחלוטין. הלכתי לפעולות וטיולים בשומר הצעיר וגדלתי בסביבה שכמעט כל אחד יגדיר כבסיסית ונורמלית בתמונה הישראלית. ואודיה פינטו, לא.
כל הידע שאני לוקחת כמובן מאליו הוא לא רק שלי. הוא תוצר של הבית שגדלתי בו, של בית הספר שלי, של התנועה שלי, של הטלוויזיה שראיתי. אילו הייתי גדלה בעולם אחר, ייתכן שהייתי מחמיצה דברים אחרים לגמרי.
אודיה התחנכה בבית חרדי בנהריה, למדה בבתי ספר חרדיים לבנות בלבד בהם לימדו חומר ותוכן שהותאם לעולם החרדי. אני לא יודעת אם היא הלכה לפעילויות בתנועת נוער, אבל אני בטוחה שאם כן זו בטוח לא הייתה אחת חילונית. בבית שלה, אולי, לא דיברו על רבין.
רגע אחרי שאודיה לא זיהתה את תמונתו של רבין ובחדר הסתובבו מבטים שופטניים וצקצוקים פנימיים, היא דאגה להבהיר שהיא מכירה את הסיפור, יודעת מי היה יצחק רבין אבל לא. היא לא זיהתה אותו. ברגע הזה בפרק, הפער בין המתמודדים הגיע לשיאו, אבל הוא לא התחיל שם.
כל המטרה של הסצנה מלכתחילה הייתה השפלה
בתחילת הפרק, הפער כבר התחיל להיות מאוד ברור בין אודיה פינטו לשני הזוגות שהכי חלבו את "סערת פינטו". אודיה ואליאור מגיעים ל"חדר של חני" ויוצרים את הפרק הכי צורם בתוכנית הנוסטלגית. אודיה מגיעה בניסיון אמיתי להתקרב, ושואלת את חני על עולם התיאטרון, על התוכנית שלה שלא ראתה ומסבירה לה שבבית שלה לא הייתה טלוויזיה. חני יושבת על כורסתה, ובדיאלוג משפיל מאוד ממשיכה להעביר ביקורת על חייה של אודיה. "איך לא היית בהצגה, הנכד שלי בן 10 והיה כבר במאתיים", היא אומרת לאודיה המכווצת. היא מסבירה לה שביקרה בתיאטרון, בהצגות "של חרדים" ובום, קאט לחני נחמיאס בת ה-67 שמכנה אותם "חלק מהפסיפס הישראלי שהיא מעולם לא הכירה".
על הסצנה הזו יש לי שני דברים להגיד. האחד הוא, שברור שהנכד של חני נחמיאס היה כבר במאות הצגות. מה ההשוואה פה בכלל? אני הייתי בתיאטרון רק עם הבית ספר ופעמים בודדות כאדם בוגר, אפילו לפסטיגל אני ואחי הגדול היינו הולכים עם כרטיסים שורה לפני אחרונה שסבא שלי קיבל מקרנות השוטרים. אז מה? וזה מוביל אותנו ישירות לדבר השני. איך חני חיה במדינה הזו כמעט שבעה עשורים והיא עדיין מופתעת שתיאטרון מכוון לאנשים עם מרווח נשימה כלכלי? שיש משפחות חרדיות שאין להן טלוויזיה בבית והן לא ראו את החדר של חני, או המומינים או פאקינג הצגה?
גם אורי בנאי, "הבן של", לא בלע את אודיה בקלות יתרה. עוד לפני תחילת השאלות הוא הגיע וניגן בגיטרה כמה שירי "ארץ ישראל היפה". כאלה שאודיה, לא הכירה. SUE HER. היא מנסה לזרום ולרקוד ומנסה לבקש משרון חזיז, היחידה שרואה בה כשווה, שתגיד לאורי לנגן אולי שרית חדד. אולי לא הזמרת האהובה על כל יושבי החדר אבל בהחלט חלק ענק מהמוזיקה הישראלית. לא פחות מהשירים שאורי בחר לנגן. אורי בנאי מחמיץ פנים ומסרב לבקשה שלה בהתעלמות. ושוב, אודיה מוחרגת, הם שמים אותה במין איזה פינה של "חלק מהפסיפס הישראלי" הזה, אחת ההקטנות החבויות הכי פאסיב אגרסיביות ששמעתי.
את הרגע בו אודיה ואליאור לא מזהים את רבין אני יכולה לתאר רק בתור טקס השפלה. לא שחסרים כאלו בתעשייה. במיוחד בתקופות מלחמה פתאום עולה לנו בפיד עוד סרטון של כתבת שואלת דוגמניות שאלות שאלוהים יודע למה אנחנו חושבים שהן אמורות לדעת. לפעמים זה מה שמו של דובר צהל, מי הוא ראש הזרוע הצבאית של חמאס או מי עשה מה ומתי. הסצנות האלה הן פשוט מלכודות השפלה, הם יודעים בדיוק מה הם עושים. הם פונים שוב ושוב דווקא לאלו שלא ידעו בפעם שעברה כדי שיצא להם איזה סינק טוב, שכל מטרתו הוא שהצופה יגיד: "חחחח איזה סתומה" במקרה הטוב ו"איך אנשים כאלה חיים איתנו" במקרה הרע. דווקא דיאן שוורץ סיכמה את זה מעולה בסינק האייקוני בו עוד כתבת מגיעה לייצר סרטון השפלה והיא דוחה על הסף אותה ומזכירה: "עוד פעם עם השאלות של החרבות ברזל? אני לא ביבי יפה שלי".
אי אפשר להתעלם מהתחושה שהבחירה הזו שירתה רגע טלוויזיוני של השפלה. הבנו את הכיוון כבר כשהראו לאורי בנאי את תמונתה של אודיה, שחידשה את השיר היחיד שלו שמישהו מכיר "פרפרים". באיזה התנשאות בלתי נסבלת הוא אומר שהוא כמובן לא מזהה אותה, כי הוא לא הסתכל עליה. רק על הצ'ק. אם תשאלו אותי המפיקים ידעו שלא אודיה ולא אליאור יזהו את יצחק רבין. אני חושבת שהם גם ידעו שהם לא היו מזהים את בגין, בן גוריון, משה דיין ועוד רבים - והבחירה ברבין הייתה מלכודת השפלה לא שונה בהרבה מ"השאלות של החרבות ברזל", כמו שדיאן סיכמה כל כך יפה.
מחלבות פינטו
ואיך התוכנית ומשתתפיה חלבו את הפרה. אורי בנאי פרסם את תמונתו במוזיאון למורשת רבין יום אחרי עליית הפרק. אפילו רני רהב התערב ואמר שהיא "לא ראויה להיות ישראלית" ובערך שלח אותה לגלות. חני נחמיאס, ביציאה לא קשורה, פרסמה צילום מסך בו היא מראה שניסתה לפנות לאודיה ולהזמין אותה להצגה. ככה בשניות היא הופכת עליה את השולחן ומציירת את עצמה בתור איזה דמות קורבנית שניסתה להושיט יד וקיבלה דחייה. אבל אני זוכרת. אני זוכרת את אודיה יושבת שם בחדרה ומושיטה לה יד מקרבת ומקבלת הקטנה ודחייה. אז למה שהיא תרצה לבוא להצגה? למה שהיא תרצה ללמוד על רבין?
וזה בדיוק האבסורד. כולם פתאום נורא נעלבו שאודיה לא הכירה את רבין, אבל כמעט אף אחד לא עצר לחשוב למה. במקום סקרנות היה לעג. במקום שיחה על רבין היה מבחן ישראליות. במקום ניסיון לגשר על פער - היה ניסיון להוכיח שיש פער.
מסתכלים לפילוג בעיניים
אני חושבת שאני יכולה לדבר על פילוג בצורה כל כך מקבלת כי גדלתי לתוכו. אני עורכת תוכן בוואלה. אח שלי הגדול, הלל ביטון רוזן, הוא ה-כתב של ערוץ 14. ואני גאה בו רצח. גדלנו באותו בית קטן, ובכל זאת מצאנו את עצמנו במקומות שונים, עם השקפות עולם שלא מזכירות אחת את השנייה. זה לא הפך אותנו לאויבים. להפך. זה לימד אותי שאפשר לא להסכים כמעט על הכול, ועדיין לבחור שוב ושוב בקרבה.
אולי בעצם כולנו אודיה פינטו של מישהו. החרדי שלא מבין איך אפשר לא להכיר את הרבי מלובביץ', החילוני שלא מצליח לדמיין חיים בלי טלוויזיה, הימני שלא מבין איך אפשר להצביע ליאיר גולן, והשמאלני שלא מצליח להבין איך אפשר לבחור באדם כמו בן גביר. לכולנו יש דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, רק כי גדלנו לתוכם. השאלה היא לא אם נפגוש אנשים שלא מכירים את העולם שלנו. השאלה היא מה נעשה כשזה יקרה.