הדבר הכי בוגר שעשיתי היה להבין שאני לא בוגרת לגילי

תמיד אמרו לי שאני בוגרת לגילי. גם כשהייתי ילדה, ונערה וגם כשהתחלתי לצאת עם גבר בן 29 כשהייתי בת 20. באמת האמנתי להם שאני בוגרת לגילי. כנראה שאני נשמה עתיקה, חשבתי לעצמי. אולי זה הגלגול המי יודע כמה שלי והנשמה שלי פשוט כבר מזהה את כל הטריקים והשטיקים שיש לחיים להציע. אבל היום אני מבינה שעל בגרות אי אפשר באמת לדלג, לכן קשה לי עם הביטוי "בוגרת לגילה", בייחוד כשזה מגיע בתור הצדקה לפער גילאים שגורם לאנשים להרים גבה.

תשע שנים הפרידו ביני לבינו, אבל הן היו הרבה יותר מתשע שנים. הן היו חוויות, ניסיון ודברים שמלמד רק הזמן. אולי על הנייר תשע שנים לא נראות כמו פער ענק, אבל ביום יום הוא היה פוגש אותנו בלא מעט דרכים.

כל החיים לפני, יומודלת ה- 20 שלי

אני הייתי בחורה צעירה, שזה עתה סיימה שירות לאומי והתחילה את המסע שלה בעולם הבוגרים. שכרתי דירה ראשונה, התחלתי לחפש את דרכי בעולם הכתיבה ובעיקר רק התחלתי ללמוד איך החיים עובדים כשכבר אין מערכת שמכתיבה בשבילך.

הוא היה כבר גבר בוגר. הספיק לשכור דירות בארץ ובחו"ל. חווה מערכות יחסים ואפילו כרע ברך והספיק לפרק אירוסין רגע לפני שאני נכנסתי לחייו. 

כשהכרנו, ההבדל היה גדול מאוד מלצאת עם בחור בן גילי. הייתה לו דירה משלו, רכב ועבודה שנראתה לי מאוד רצינית. הוא ידע לבחור את המלחמות שלו, לא היה לו מבער בישבן שדחף אותו לצאת לבלות והיה איזה מין קסם במבט בו הוא הסתכל עליי כשהייתי "יצאת ילדה". מהצד השני, הדיונים בנינו היו עמוקים, והרבה פעמים אפילו הייתה הסתכלות בגובה העיניים והרגשה של שיוויון מעבר לפער הגילאים. והתחושה הזו משכה אותי. בחור חכם, רהוט ושנון חושב שאני כל הדברים האלה ויותר. אני מנהלת שיחה עם גבר בן כ-30 והיא טובה, זורמת. אפילו מפרה.

כשהמפגשים בנינו התפתחו מהבועה הקטנה שלי ושלו, והתחלתי להכיר את מעגל החברים שלו התחלתי להבין שאני הילדה בחדר. תמיד הרגשתי שהם לא אוהבים אותי. שמעתי את הצחוק שהתגלגל בניהם אחרי משהו שאמרתי באווירת "איזה חמודה", ניסיתי לתרום לשיחה ותמיד נתקלתי במין הקטנה של דעתי. אבל מעל הכל, לא הצלחתי להבין למה הם לא אוהבים אותי, הרי בן הזוג שלי אומר לי כמה אני בוגרת. אז למה הם לא רואים אותי באותה הצורה?

חצי שנה של הכשרה הסתיימה בשלילה על הסף. ישנה על השולחן בקורס דיילות קרקע

אבל התחושה הזאת לא הופיעה רק במפגשים עם החברים שלו. היא חלחלה גם לתוך מערכת היחסים עצמה. הרבה פעמים הכותרת הזו של הגיל שלי גרמה לו לבטל את הטענות שלי על הסף. באותה התקופה, אני הייתי דיילת קרקע באל על. עברתי קורס של ארבעה חודשים בו הייתי צריכה ללמוד בעל פה את כל החוקים והתנאים לדרכונים ישראליים שנכנסים למדינות נפוצות, עברתי עוד חודשיים של חפיפה עם דיילת ותיקה וכבר עבדתי לבד כמה חודשים יפים. לצד כל זה, הוא עמד לצידי. וידע בדיוק כמה למדתי כדי להיכנס לתפקיד. 

יום אחד, הוא סיפר לי שהוא הולך לטוס לארצות הברית. כדיילת הצהובה והצעירה שהייתי, ישר שאלתי אותו אם יש לו ויזה והוא אמר שהוא לא צריך אחת, כי הוא טס עם הדרכון הצרפתי שלו. אז אמרתי לו, שדווקא הוא כן צריך ויזה אלקטרונית. בידיים שלי עברו באותה התקופה עשרות דרכונים אירופאיים שטסו לארצות הברית, מי כמוני יודעת? 

הוא לא האמין. ונסע לשדה בהתעקשות כזאת שהרגישה כאילו הוא לא נותן לי את הקרדיט שהגיע לי. לא הופתעתי בכלל כשראיתי את השם שלו על צג הטלפון שלי כשהוא היה בשדה. ידעתי שהוא יצטרך שאעזור לו למלא את הפרטים של הויזה, ועזרתי. וככה זה עבר, כאילו לא היה.

אני חושבת הרבה על סיפור קטן מהמערכת יחסים ההיא, שבדיעבד אולי מסכם הכול. יום אחד הייתי אצלו בבית ודבורה עקצה אותי באמצע הגב. זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי. אז התחלתי לבכות. כי כאב לי, נבהלתי, וזה היה הכלי שידעתי להשתמש בו.

מבחינתו, זו הייתה בסך הכול עקיצה. קצת כאב. דבורה קטנה. בהתחלה כשהוא ראה אותי בוכה הוא נבהל. הוא ניגש אליי ושאל מה קרה, וכשעניתי הייתה מין אכזבה. רק דבורה? לא נורא. הוא לא ממש ניסה להרגיע אותי. לא חיבק ולא ניחם. אולי אפילו הרים גבה. במקום זה, הייתה מין תחושה שהוא פשוט מחכה שזה יעבור. שאם יתעלם מספיק, אני כבר ארגע לבד.

ואני זוכרת את עצמי שוכבת שם במיטה שלו ובוכה, לא רק מהכאב של העקיצה - אלא מהעלבון. כי רציתי שיראו אותי. שיגידו לי שזה בסדר להיבהל. שינחמו אותי.

אם היינו יכולות לדבר הייתי אומרת לך שאת ילדה, וזה בסדר. אני בת ה-20

ובדיעבד, אולי זה בדיוק הפרדוקס של "בוגרת לגילה". כי מצד אחד, היה לו נוח לראות בי מישהי בוגרת, רגועה, כמעט בת גילו. מצד שני, ברגעים שבהם הייתי פשוט בת 20, פחדתי, נבהלתי, הייתי צריכה חיבוק, פתאום זה כבר היה יותר מדי. כשדווקא היה לי ידע או ניסיון שלא היו לו, היה נדמה שקשה לו לתת להם את אותו המשקל שהוא נתן לשלו כיום, כשאני עצמי בת 29, אני הרבה יותר מבינה את הדיסוננס. אני לא יכולה לתאר לעצמי לפתח קשר רומנטי עם בחור בן 20. יש איזה מאזן כוחות קצת לא פייר שנוצר כשאני כביכול יכולה לתמרן אותו הרבה יותר בקלות. 

כי מה שלמדתי בשנים שמפרידות בנינו הוא לא יצליח להבין בלי ללמוד את השיעורים שלו. ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שפער גילאים יוצר לא פעם משוואת כוחות שקשה להתעלם ממנה. יש זוגות שמצליחים לגשר עליה, אבל היא עדיין קיימת והיא מועדת לפורענות. מין מלכוד שקשה מאוד לצאת ממנו בשלום. ויש כאלה שיוצאים - אבל הם לא מייצגים את הכלל.

ולכן קשה לי להאמין למחמאה שהפכה מעין טיעון "בוגרת לגילה". כי מישהו או מישהי בת 20, היא באמת בת 20. את יכולה להיות חכמה לגילך, רגישה לגילך, אולי אפילו שקולה ומבינה יותר מבני גילך. אבל יש חן בניסיון השנים הזה. יש חן בלהיות פשוט, בת גילך. 

כי אני אמנם לא הבנתי שאני רק בת 20 כשהייתי בת 20. אבל וואלה? הדבר הכי בוגר שעשיתי זה להבין שלא הייתי בוגרת לגילי.