תמיד אמרו לי שאני בוגרת לגילי. גם כשהייתי ילדה, ונערה וגם כשהתחלתי לצאת עם גבר בן 29 כשהייתי בת 20. באמת האמנתי להם שאני בוגרת לגילי. כנראה שאני נשמה עתיקה, חשבתי לעצמי. אולי זה הגלגול המי יודע כמה שלי והנשמה שלי פשוט כבר מזהה את כל הטריקים והשטיקים שיש לחיים להציע. אבל היום אני מבינה שעל בגרות אי אפשר באמת לדלג, לכן קשה לי עם הביטוי "בוגרת לגילה", בייחוד כשזה מגיע בתור הצדקה לפער גילאים שגורם לאנשים להרים גבה. תשע שנים הפרידו ביני לבינו, אבל הן היו הרבה יותר מתשע שנים. הן היו חוויות, ניסיון...

יש סיפורים שפשוט אי אפשר לברוח מהם, גם אם ניסית. גם אם רצית לגלול הלאה. בחודש האחרון, הסיפור של ימנו זלקה היה כזה. הסרטון היה בכל מקום: במהדורות, בסטורי, בראשיות, בפיד שלא מפסיק לרוץ. קשה היה להישאר אדישים לרגעים האחרונים של צעיר בן 19 שיצא לעבוד בערב יום העצמאות ולא חזר הביתה. ובכל זאת, בתוך כל הזעזוע הזה, יש שאלה שלא הפסיקה לשבת לי בראש: האם היינו מרגישים אותו דבר גם בלי הסרטון? דסאטו צ'וקול צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של המכינה הקדם צבאית "דרך אבות" ואז חשבתי על דסטאו צ'וקול. עוד צעיר...