קונדום זה על הפנים לא?

"את על גלולות?"

"לא."

"נו, אז למה ציפית?"

זאת הייתה התגובה של הגניקולוגית שלי אחרי שסיפרתי לה שנכנסתי להיריון בטעות. כבר בזמן אמת הרגשתי שהתגובה הזאת הייתה לא רגישה כל כך, לא הכי מקצועית, ולא פמיניסטית באופן כללי. אבל באותו הזמן פשוט סיננתי את התחושות האלה החוצה. הגעתי בידיעה ברורה שאני לא חוזרת לגלולות ויהי מה. הספיק לי הניסיון הגרוע שלי איתן בגיל שמונה-עשרה. אני תכננתי לדבר איתה על התקן תוך-רחמי, או כל אמצעי אחר שלא כולל הורמונים. אבל אז גיליתי שהתקן הוא הורמונלי בדיוק כמו גלולות, ונועד בעיקר לנשים שלא מצליחות לקחת אותן באופן סדיר.

אני בשיא היצירה שלי

זכרתי בראש את הסיבות שבגללן הפסקתי לקחת גלולות אחרי חצי שנה, בגיל שמונה-עשרה: זכרתי שהפסקתי להרגיש את עצמי; שהחשק המיני שלי ירד, שהיצירתיות נעלמה.

זכרתי את זה בראש, אבל לא בגוף. וכשהגוף לא זוכר, את מתחילה לתהות האם הראש לא עיוות את הזיכרון עם הזמן. וככה אחרי שבע שנים ארוכות, ועם העומס הנפשי סביב ההיריון וההפלה, ובהיעדר גורם מקצועי שיעודד אותי לפנות לאלטרנטיבה אחרת - 

חזרתי לקחת.

מדהים עד כמה מילים של אנשים אחרים יכולות להרחיק אותנו מהתחושות שאנחנו מרגישים בגוף. כמה פעמים יצא לכם להרגיש כאב היכן שהוא, אבל מרוב הפעמים שרופאים אמרו לכם שאין לכם שום דבר, התחלתם להאמין שהכאב לא קיים? או שפשוט התרגלתם אליו, וכבר לא הייתם בטוחים אם הוא שם בכלל?

זה הסיפור עם גלולות. אבל הן אפילו יותר מתוחכמות; זה קורה איתן בהדרגה. לא מתחילים לקחת ויום למחרת הכל משתנה. זה תהליך איטי שמתקדם עקב בצד אגודל. כשכאב נעשה כרוני לרוב נפסיק לשים לב שהוא שם, כי אנחנו כבר לא זוכרים איך זה מרגיש כשהוא לא שם. אבל גלולות לא מכאיבות. הן מכבות. וזו תחושה הרבה יותר חמקמקה, ומגזלטת.

תהליך הביוץ ההורמונלי התגלה רק בשנות ה-30 של המאה העשרים, מאוחר הרבה יותר ממה שחשבתי. כעבור שלושים שנה בלבד, בשנות ה-60, כבר יצאו לשוק הגלולות הראשונות למניעת היריון. בטח לא יפתיע אף אחד לדעת שמי שהמציא אותן היה גבר. היום, שמונים שנה לאחר מכן, ולמרות שהגלולות נכנסו לרשימת החומרים המסרטנים הוודאיים של הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן, הן עדיין נמנות בין אמצעי המניעה הכי נפוצים בעולם.

אז יש תופעות לוואי שקל לבדוק – או שיותר קשה להתעלם מהן: קרישיות דם, סרטן, נפיחות, עלייה במשקל. אבל כמו שוויקיפדיה בעצמה בוחרת להתייחס לזה, בניגוד לתופעות האלה שמתוארות כעובדות, יש תופעת לוואי נוספת שלא מצטיירת כאובייקטיבית לגמרי: "ישנן לא מעט נשים שמתלוננות על אובדן החשק המיני בעקבות השימוש בגלולות, תופעה שבדרך כלל נעלמת מספר חודשים לאחר הפסקת השימוש."

אה, איזה מזל! זאת לא תופעת לוואי מוצקה. נשים רק מתלוננות על זה, ואתם יודעים איך זה נשים… הן אוהבות להתלונן. ובכל מקרה, גם אם תרגישי ירידה בחשק, זה לא בלתי הפיך. בהחלט לא סיבה להימנע מגלולות מלכתחילה.

כמה פמיניסטי מצידך, ויקיפדיה.

אני מדמיינת טירה גדולה מאד. מסדרונות רחבי-ידיים, אולמות וחדרים למכביר, והדרך היחידה להאיר אותה אחרי רדת החשיכה היא נרות. אלפים של נרות. כשכולה מוארת – כשכולי מוארת – אני בשיאי. מלאת אש, חיים, יצירתיות ותשוקה. כשפולש נכנס לטירה ומתחיל להחשיך אותה, זה תהליך שלוקח זמן. הוא פולש אחד, שצריך לכבות נר אחר נר, מה שהופך את המבצע לאיטי מאד. אני לא יכולה להרגיש בהבדל בכל פעם שכּבֶה נר; אבל פתאום, אחרי חצי שעה, הטירה פחות מוארת. כעבור שלוש שעות היא כבר קצת חשוכה.

אחרי כמה חודשים על גלולות את כבויה. אבל לא שמת לב.

בימים פחות טובים

המזל שלי, שבהתחלה רציתי לשים אותו במירכאות ואחר כך הבנתי שזה בכלל לא במירכאות, הוא שהליבידו שלי היה תמיד כוח החיים שלי. אנרגיה עמוקה ויצירתית שאני מחוברת אליה מאד. כבר בתור ילדה בת שמונה-עשרה, אחרי שישה חודשים בסך הכל על גלולות, ידעתי לומר שמשהו השתנה. משהו עמוק. אבל עשור מאוחר יותר החזקתי שלוש שנים על גלולות פי אלף יותר חזקות, בתוך זוגיות של שנים ועם זיכרון מכווץ מההפלה – עד שהעזתי להשיר מבט ולהודות שאבד לי החשק המיני לגמרי. נדרשו ממני הרבה יותר משאבים רגשיים וגופניים כדי לזכור איך זה הרגיש לפני ולעשות את ההקשר. נדרש ממני אומץ כדי להתעקש שככה אני לא אמורה להרגיש, למרות הקולות סביבי.

 כשהליבידו שלי אבד משהו בי כבה. זה הרבה יותר מסתם חשק מיני; זאת הוויה. זה איך את נראית ואיך את רוצה להיראות. איך את מרגישה את הגוף שלך. איך את זזה במרחב ומאיזו מוטיבציה. זאת יצירתיות מתפרצת, כריזמטית, עוצמתית, ששוקעת בתרדמה. זו סקרנות לאנשים, למגע ולאינטימיות. הכל יורד, מתערפל, חלק אפילו נעלם. כשהייתי בת שמונה-עשרה ושוחחתי עם נערות בגילי, הן סיפרו לי שהן לא חוו שום דבר מזה מאז שהתחילו לקחת גלולות. להפך, הן מרגישות טוב מאי פעם. ואני קינאתי בהן בכל ליבי. איך יכול להיות שרק אני מרגישה לא בסדר? למה עליי זה פועל כל כך רע והן כל כך נהנות?

עם חברות בימים טובים

עשור מאוחר יותר, כששוב שוחחתי עם נשים בגילי על הגלולות, כבר שמעתי קולות אחרים לגמרי. כמעט כולן הודו בפה מלא שהגלולות הורסות את החשק המיני. שזה משפיע על היחסים עם בן-הזוג וגם על התחושה הכללית. אני לא יודעת אם זה מפני שמדובר בנשים שכבר מחוברות יותר לעצמן משום שבגרו, או שאולי היום מקובל יותר לדבר על מיניות נשית בגלוי. כך או כך, אני פחות ופחות שומעת קולות של נשים שמדברות טובות על אמצעי המניעה הזה.

כשקיבלתי בחזרה את הליבידו שלי, קיבלתי בחזרה את עצמי. לכאורה מדובר בצעד קטן ואישי מאד. אבל אני לא יכולה שלא לראות את הפוליטיקה שבזה. אני לא יכולה שלא לשמוע את הנזיפה של הגניקולוגית שלי, שמייצגת עבורי את מערכת הבריאות. אני לא יכולה שלא לראות את האינטרסים של חברות התרופות, שכבר מזמן מחזיקות בנוסחה לגלולה לגבר, אבל אף אחת מהן לא מוציאה אותה לשוק כי אף גבר בעולם של גברים לא יסכים לקנות אותה. אני לא יכולה שלא לראות נערות בנות שמונה-עשרה שדוחפים להן הורמונים סינתטיים ומחנכים אותן להאמין שהן מרגישות עם זה נפלא. אני לא יכולה שלא לראות נערים בני שמונה-עשרה לומדים שמניעת היריון זאת טריטוריה ששייכת לבנות, ושהם לא באמת צריכים ללמוד לקחת אחריות על הדבר הזה, בטח לא כזאת שכוללת שינויים בתוך הגוף שלהם.

ובכל מקרה, קונדום זה על הפנים, לא?