הפרעת אכילה לא שומעת דאגה היא שומעת הצלחה

נדמה שבחודשים האחרונים נושא הרזון חוזר שוב ושוב לכותרות. מה"פרשנות" לגוף של עדן פינס, אותה היא לא ביקשה, ועד הדאגה למצבה הגופני של אריאנה גרנדה. משקל, הוא חרב פיפיות, והרבה פעמים נדמה שיש טווח נורא ספציפי של אחוזי שומן מצופים מנשים. דוגמא נהדרת לזה, היא דווקא עדן פינס - כי היא חוותה את החרב הזו משתי צדדיה. 

אבל מתחת לכל הסיפורים האלה הסתתרה מבחינתי שאלה אחרת: מתי הערה על גוף היא אכזריות, ומתי שתיקה היא דווקא זו שפוגעת? 

גוף האישה הפך לנושא ציבורי. צילום מסך, אתר וואלה

כשעדן עלתה לתודעה, היא הביאה איתה לוק כל כך ייחודי ושונה בנוף. מתולתלת עם מין מראה מחוצף וכן, קצת מלאה יותר מדוגמניות אחרות. היא אכלה לא מעט חרא בגלל היותה כזאת, ואפילו סיפרה בראיונות על הפרעת אכילה שהתפתחה אצלה. על הערות ועקיצות שקיבלה במדידות. שנים לאחר מכן, הדוגמנית כבר נשואה ומציגה על פניו אורך חיים די בריא של אימונים לצד סירים שהיא מרימה מעת לעת. ועדיין. מספיקה תמונה אחת שלה פשוט מתקיימת כדי שמכל פינה יעבירו ביקורת. ישתמשו בעובדה שדיברה על הפרעת האכילה שלה כמעין נשק כנגדה. יגידו הא אבל כבר אמרת שיש לך הפרעת אכילה. יצטערו בשביל העוקבות שלה שמקבלות "מודל עקום". ומה פינס כבר עשתה? העלתה פוסט. 

ואם עדן פינס מזכירה לנו כמה אכזרית יכולה להיות ביקורת על גוף, אריאנה גרנדה מעלה שאלה אחרת לגמרי: האם יש רגע שבו השתיקה כבר מפסיקה להיות אמפתיה?

מהצד השני, עומדת אריאנה גרנדה. כוכבת פופ מהגדולות בעולם, שכבר החל מתחילת מסע היח"צ של הסרט מרשעת בכיכובה חוטפת אינספור הערות על המצב הגופני שלה. כשאני רואה את התמונות בהן רואים כל עצם ועצם בגופה, או תמונה שלה ליד מעריצה בת אולי 13 שנראית "שבעה יותר" ממנה משהו בי מתכווץ. 

אני לא יודעת אם אריאנה גרנדה מתמודדת עם הפרעת אכילה, וגם לא מתיימרת לאבחן אותה. אבל אם כל העולם רואה אישה שנראית שברירית באופן שמעורר דאגה, מותר לשאול איפה האנשים שמקיפים אותה. לא כדי לשלוט בגוף שלה, אלא כדי לוודא שהקריירה שלה לא הופכת חשובה יותר ממנה.

אבל אולי הבעיה בכלל לא מתחילה באריאנה. היא מתחילה באופן שבו למדנו לדבר על גוף.

זה לא האם מותר להביע דאגה, זה מי ומתי. אריאנה גרנדה בסיבוב ההופעות, תיעוד ברשתות

בשנים האחרונות אימצנו שיח חדש סביב גוף ומשקל, ובצדק. למדנו שלא כל אדם מלא הוא בהכרח לא בריא, ושלא כל גוף רזה הוא בהכרח אידיאל. למדנו להפסיק להעיר, להפסיק לאבחן אנשים דרך תמונה אחת באינסטגרם.

אני יודעת עד כמה הקו הזה דק. כי הייתי הילדה שנפגעה מהערות על הגוף שלה, והייתי גם הנערה שחיכתה להן.  

כשהייתי בכיתה ח' הלכנו כל השכבה עם בית הספר לבריכה. מאוד חששתי להיות בבגד ים מול כולם. לא אכלתי יומיים שלמים לפני כן, כי חשבתי שאחרי היומיים האלה אהיה מקל. זה לא קרה, אבל כן הרגשתי דקיקה יותר. כשהיינו בבריכה, היו דוכנים של המבורגרים וצ'יפס, והילדים נעמדו בתור אחד אחרי השנייה. בבגד ים, ובלי אף חבר או חברה ילד מהכיתה הסתכל עליי ואמר לי: "מה רוזן, את לא חושבת שאכלת מספיק?". 

נשתלתי במקום. הוא אולי נגע לי בנקודה הרגישה ביותר שלי כשאני במצב הכי רגיש שלי. כל החברים שלו סביבו צחקו. מיותר לציין שהמבורגר, לא אכלתי. בחודשיים שבין כיתה ח' ו-ט' ירדתי קצת יותר מעשרה קילו. אכלתי רק שניצל תירס טבעול עד 100 קלוריות ומפה לשם הגעתי באופן טבעי לזירת האנורקסיה העיקרית: ישראבלוג. 

שם הייתי מתעדת כל ביס וכל גרם שנכנס לי לגוף באובססיביות ותמיכה. בשנים האלה, ישראבלוג היה חממה מטורפת להפרעות אכילה. היינו כותבות בריש גלהי את משקל היעד שלנו, המשקל הנוכחי כמות הקלוריות שצרכנו.

מגיבות אחת לשנייה, ממקום דואג, על סיכומי הקלוריות היומיים. לפעמים, לפני השינה אני נזכרת איך הגבתי לבלוגרית שהארבעים קלוריות מהפתיבר הבודד שאכלה היו מיותרות, אבל שלא תוותר. אולי מחר היא תצליח לאכול פחות ממאה קלוריות.

אחרי שחציתי את הקו הדמיוני של החברה, המחמאות הפכו לדאגה . לל"ק

כשהייתי בת 18 כבר הגעתי מתחת ל-50 קילו - ואז הכל השתנה. פתאום עברתי את הגבול הבלתי נראה שהחברה סימנה לי. ההערות השתנו מ"איך עשית את זה" ל"לא הגזמת קצת? תאכלי משהו". אני לא שופטת את האנשים האלה, אבל ההערות האלה רק עודדו אותי להמשיך בקו הזה. 

בדיעבד, חלקם אולי באמת דאגו. אבל הפרעת אכילה לא שומעת דאגה. היא שומעת הצלחה. אם אנשים כבר חושבים שאני רזה מדי, סימן שהצלחתי. מי שלא חווה הפרעת אכילה כנראה יתקשה להבין עד כמה המשפט "את רזה מדי" יכול להישמע כמו מחמאה. 

במשך השנים שמעתי שאני שמנה מדי, אחר כך שאני רזה מדי, ובדרך גם למדתי להגיד את אותם הדברים לבנות אחרות. היום אני כבר לא בטוחה שהשאלה היא כמה אישה שוקלת. היא גם לא האם אנחנו באמת דואגים, או פשוט לא נוח לנו עם מה שאנחנו רואים. אני חושבת שהשאלה היא למה אנחנו כל כך בטוחים שהמשקל שלה הוא עניין שלנו.

ובסוף, כל הדבר הזה באמת לא שחור או לבן. אני כבר לא מאמינה שאסור לדבר על גוף. אני גם לא מאמינה שכל הערה היא דאגה. למדתי שיש הבדל עצום בין אדם שמנסה להציל אותך, לבין אדם שפשוט רוצה להגיד את דעתו על הגוף שלך. הבעיה היא שרובנו בטוחים שאנחנו יודעים להבדיל בין השניים כשהרבה פעמים אנחנו לא.

הלוואי שהייתה לי תשובה ברורה. אין לי. אני רק יודעת שהיום, אחרי כל מה שעברתי, אני כבר לא בטוחה שכל שתיקה היא חמלה, ושלא כל הערה היא אלימות. אולי כל מה שנשאר לנו הוא לנסות להיות קצת פחות יומרניים כשאנחנו מדברים על הגוף של מישהי אחרת.