אל תאהבי את עצמך. פשוט לא לשנוא כל יום

לפני כמה זמן עמדתי מול המראה בדרך למקלחת, והיה לי בדיוק חלון הזמן הזה שבו אפשר או להתארגן כמו בן אדם נורמלי, או להתחיל להיכנס בעצמך. בחרתי באופציה השנייה, כמובן. 

לא משהו דרמטי.

לא סרט הוליוודי על התמוטטות נפשית.

סתם מבט אחד קצת ארוך מדי. ואז מתחיל הפירוק.

השיער נראה עייף.

הפנים נפוחות.

העור לא יושב טוב.

למה שוב לא ישנת בזמן.

למה את לא מצליחה להתמיד בכלום כמו שצריך.

למה יש לך רעיונות ברמה של אימפריה ובפועל פתחת שלוש לשוניות, ענית לשתיים, ובשלישית חיפשת פתאום גוף תאורה למרפסת במשך 3 שעות כאילו זה הדבר הדחוף בעולם.

זה קטע, כי כלפי חוץ אני נראית לא מעט פעמים כמו מישהי שעושה הרבה. ואני באמת עושה הרבה. אני יוצרת, מצלמת, עורכת, מעצבת, חושבת, יוזמת, לומדת מהר, נכנסת לעומק, קופצת בין עולמות. אמנות, טכנולוגיה, כסף, פסיכולוגיה, מיניות, תוכן. אני באמת בן אדם עם מוח רעב. אבל יש ימים שהמוח הזה, עם כל הרעב שלו, פשוט אוכל אותי.

ובדיוק שם תמיד מגיעה הסיסמה ההיא.

תאהבי את עצמך.

אני מודה, יש לי אלרגיה קלה למשפט הזה.

לא כי אני נגד הרעיון. ברור שעדיף לאהוב את עצמך. נשמע נפלא. מי לא רוצה להרגיש שהוא מחובק מבפנים, זורח לעצמו מול המראה, שותה מים עם לימון ואומר "אני שלמה בדיוק כפי שאני" , אני פשוט לא חושבת שזה באמת זמין לכולם, כל הזמן. ובטח לא בבוקר רגיל שבו את עם תחתונים מול כביסה שלא קיפלת, הודעה שלא ענית לה, ותחושה עמומה שאת מפספסת את הפוטנציאל שלך כבר שנה וחצי, או שלושים. מי יודע.

יש משהו כמעט אכזרי בדרישה הזאת לאהוב את עצמך.

כאילו גם בזה צריך להצטיין.

גם בזה יש רף.

גם בזה אפשר להיכשל.

את לא מספיק רזה, לא מספיק ממומשת, לא מספיק עקבית, לא מספיק רגועה, לא מספיק מאוהבת בעצמך. 

את 

לא 

מספיק. 

אפילו היחסים שלך עם עצמך נהיו פרויקט שצריך לשפר.

ואני חושבת שאולי זאת בדיוק הבעיה.

בין שנאה עצמית לבין אהבה עצמית יש טווח עצום, ואיכשהו מדלגים עליו. כאילו אם לא הגעת לאהבה - נכשלת. אבל מה עם כל התחנות שבאמצע. מה עם סתם לא לתקוף את עצמך על הבוקר. מה עם יום אחד של הפסקת אש. 

לא לאהוב. סבבה. 

רק לא לשנוא. 

זה נשמע צנוע, אבל בעיניי זה כמעט מהפכני. כן כן.

כי יש משהו מאוד מושרש בלהיות נגד עצמך. אני לא מדברת רק על חוסר ביטחון קלאסי. אני מדברת על השיחה הפנימית הקטנה, העקבית, הארסית לפעמים, שמתנהלת בלי ששמים לב. הקול הזה שנשמע כמוך, מדבר כמוך, אבל הוא לא את! הדרך שבה את מבטלת את עצמך לפני שמישהו אחר יספיק. הדרך שבה את צוחקת על עצמך כדי להקדים מבוכה. הדרך שבה את הופכת כל חולשה לראיה בתיק התביעה נגדך.

ואני אומרת את אבל אני מתכוונת גם אליי, ברור.

אני מכירה את הקול הזה מצוין.

הוא יעיל, אגב. חד מאוד. יצירתי אפילו.

הוא יודע לקחת פרט קטן ולהפוך אותו לתיאוריה שלמה על למה אני מבולגנת, לא מספיק מקצועית, לא באמת ממוקדת, כנראה גם לא אצליח להחזיק שום דבר עד הסוף. הוא תסריטאי מעולה.

העניין הוא שזה לא תמיד מגיע ממקום של חולשה. לפעמים זה מגיע דווקא מהמקומות החזקים. מהשאפתנות. מהסטנדרטים. מזה שאת יודעת למה את מסוגלת יא פוטנציאל לא ממומש שכמותך ולכן כל רגע שאת לא שם מרגיש כמו בגידה. את לא סתם מתבאסת. את מתאכזבת מעצמך בשם כל מה שאת יכולה להיות. וזה כאב אחר. יותר מתוחכם. יותר קשה להסביר.

כי מבחוץ זה נשמע כמעט כמו פריבילגיה.

מה הבעיה, את מוכשרת, יש לך מלא תחומים, את יוצרת, אנשים מעריכים אותך.

נכון. ועדיין אפשר להיות אדם עם הרבה יכולות ועם מערכת יחסים די אלימה עם עצמו.

אני לא חושבת שהפתרון לזה הוא להתחיל לעמוד מול המראה ולהגיד אני מלכה. סליחה, אבל אם אני אגיד את זה לעצמי ברוב הימים אני פשוט אצחק. לא בקטע בריא. זה לא ירגיש אמין, וכשמשהו לא מרגיש אמין, הוא לא מחלחל. הוא רק נשמע כמו משפט שהורדתי מהאינטרנט ושמתי על החיים שלי בכוח.

אבל אולי יש משפטים אחרים, פחות נוצצים, שכן אפשר לעמוד בהם.

היום אני לא ארד על עצמי על כל דבר.

היום אני לא אהפוך עייפות לכישלון אופי.

היום אני לא אקרא לפיזור שלי הוכחה שאני לא רצינית, אלא פשוט אכיר בזה שאני בן אדם עם יותר מדי חלונות פתוחים.

היום אני לא אעשה מעצמי אויבת רק כי עוד לא הפכתי לגרסה הכי ממומשת שלי.

אני לא יודעת אם זאת אהבה עצמית.

אולי זאת פשוט פחות עוינות.

אבל לפעמים פחות עוינות זה המון.

כי יש ימים שכל מה שבן אדם צריך זה לעבור את עצמו בשלום. בלי קרב. בלי ועדת חקירה. בלי טון פנימי של מפקדת מאוכזבת. יש ימים שבהם ההישג הוא לא לפרוח, אלא פשוט לא לדרוך לעצמך על הצוואר. להיות אדיבה לעצמך, להתייחס אל עצמך כמו שהיית מתייחסת לילדה שלך.

ואולי דווקא מהמקום הזה משהו מתחיל לזוז. לא מהכרזה חגיגית על קבלה עצמית אינסופית, אלא מהקטנה של האלימות הסמויה והחבויה. מהפסקה קטנה בין מחשבה למכה. מהרגע הזה שבו את שמה לב איך את מדברת לעצמך, ולא ממשיכה אוטומטית.

אני לא יודעת אם אי פעם נגיע לאהבה עצמית מהסוג שמוכרים לנו בעידן הזה. אנחנו ממלאים הרי את החוסר בשעות של רשת, בעוד בגד, מוצר או כל דבר שיגרום לך לרגע קטן להרגיש יותר טוב. 

והמיסוכים והמסכים ואוי איך עברו כל כך הרבה ימים. 

אז האם נגיע לאותה אהבה עצמית מיוחלת? אולי כן, אולי לפעמים. אולי בימים מסוימים, בתאורה מחמיאה, אחרי שינה טובה והודעה נכונה ממישהו שאת אוהבת. אולי בתל אביב אולי בפרדס חנה ואולי בכלל בניו יורק. אבל עד אז, אולי כדאי לכוון למשהו פחות גרנדיוזי ויותר אפשרי.

לא לאהוב את עצמך.

פשוט לא לשנוא את עצמך כל יום

ולאט לאט מבלי שתשימי לב

זה מחלחל.

מאת נטע בן בסט