יש רגע כזה בערב. אני חוזרת הביתה, זורקת את התיק על הכיסא, שוטפת את הפנים, פותחת את המקרר, סוגרת אותו בלי לקחת כלום, כי בכלל לא הייתי רעבה. אני מדליקה את המחשב. כאילו יש לי משהו חשוב לעשות. אבל האמת היא שבדרך כלל אני פשוט מתיישבת לחשוב. ואיכשהו, לאחרונה, כמעט תמיד, אני מגיעה לאותו מקום. לא לגברים, לאהבה. יש משהו כמעט מעליב באהבה. את משקיעה בה כל כך הרבה מחשבה, ובסוף היא עושה מה שהיא רוצה. היא לא מגיעה כשאת מוכנה. היא לא נשארת כי ביקשת יפה. והיא בטח לא שואלת אם זה זמן טוב לשבור לך קצת את הלב....

לפני כמה זמן עמדתי מול המראה בדרך למקלחת, והיה לי בדיוק חלון הזמן הזה שבו אפשר או להתארגן כמו בן אדם נורמלי, או להתחיל להיכנס בעצמך. בחרתי באופציה השנייה, כמובן. לא משהו דרמטי. לא סרט הוליוודי על התמוטטות נפשית. סתם מבט אחד קצת ארוך מדי. ואז מתחיל הפירוק. השיער נראה עייף. הפנים נפוחות. העור לא יושב טוב. למה שוב לא ישנת בזמן. למה את לא מצליחה להתמיד בכלום כמו שצריך. למה יש לך רעיונות ברמה של אימפריה ובפועל פתחת שלוש לשוניות, ענית לשתיים, ובשלישית חיפשת פתאום גוף תאורה למרפסת במשך 3 שעות כאילו...