קולה של אמא

בכיתה י׳ ישבתי מול מבחן במתמטיקה והרגשתי שהדף מסתכל עלי בחזרה. השאלות נראו כמו חידה בשפה זרה. מסביבי כולם כבר כתבו, מחברות התמלאו. ואני? ישבתי קפואה וחשבתי לעצמי: מה אני בכלל עושה כאן? רציתי לקום וללכת.

כשקיבלתי את המבחן חזרה עם הציון, הרגשתי שכבר אין לי סיכוי. לא משנה כמה אשקיע, זה פשוט לא יצליח. התחושה הייתה כואבת. ואז, מול כל הכיתה, המורה שלי הסתכלה עלי במבט קר, לא מחייך, ואמרה: “זה מקצוע קשה מדי בשבילך.”

לא בעדינות, לא בפרטיות. היא אמרה את זה בקול, בזמן שעוד כמה תלמידים מסביב שמעו. חלקם זרקו לעברי מבט של רחמים וזה הרגיש נורא. המשפחה תמיד עודדה, החברים פרגנו, אבל כשהמבוגר האחראי, מישהו חיצוני, אומר לך שאתה לא שייך למקצוע מסוים, בגיל הזה זה נכנס עמוק. עמוק מספיק כדי להישאר שנים.

ולא שזה היה אירוע בודד. החיים מלאים ברגעים כאלה - עוד מבחן שלא הלך, עוד שיעור שבו הרגשתי שאני צועדת מאחור, עוד ציפייה שלא התממשה. שוב ושוב חזרתי לאותה תחושה: אני משקיעה, באמת נותנת את כולי, ובכל זאת, זה לא מספיק.

אבל בבית חיכה לי קול אחר. הקול של אמא שלי.

היא לא מדדה אותי בציונים. אלא במאמץ. כשחזרתי הביתה עם דמעות, היא לא התעלמה מהעצב. היא חיבקה אותי חזק ואמרה: “אני יודעת שאת עצובה, אבל אני גאה בך שלא ויתרת. ציון הוא תוצאה, והדרך שלך שווה לא פחות.”

ואז, אחרי כל מבחן, היא הייתה מסכמת במשפט שהפך להיות המוטו שלי לחיים: “יאללה, next.”

זה לא היה רק ביטוי. זו הייתה פילוסופיית חיים. מבחינתה, אם נתתי את כל כולי - זה כבר ניצחון. ואם נכשלתי? אז כל הכבוד שניסיתי. לא דרמה, לא סוף העולם. Next.

וזה עבד. למדתי לעשות הכל עד הסוף – לא בשביל להיות מושלמת, אלא כדי לדעת שלא ויתרתי לעצמי. למדתי שזה לא משנה שדלת אחת נסגרה והשנייה נפתחת, אלא משנה שהצלחתי להגיע לדלת השנייה.

היום, שנים אחרי אותו מבחן מתמטיקה, אני מוצאת את עצמי בדיוק במקום שהמורה ההיא לא הייתה מדמיינת – באמצע דוקטורט במדעי המחשב. המחקר שלי עוסק באיחסון מידע בתוך DNA. כשאני אומרת “לתכנן מחקר”, זה אומר חודשים של כתיבת קוד, הוכחות מתמטיות מורכבות, תכנון ניסוי ביולוגי, השקעה של כסף וזמן, ואז לחכות בסבלנות עד שהתוצאות יחזרו מהמעבדה.

קרה לכם פעם שתכננתם משהו במשך חודשים – אולי אפילו שנים – וברגע האמת הכל מתפקשש, ועוד בקטע הכי לא צפוי?

אצלי זה קרה כשחזרו התוצאות מניסוי גדול. ציפיתי לראות את המידע שאיחסנתי בתוך DNA, ובמקום זה גיליתי זיהום. מישהו הכניס בטעות DNA אנושי למבחנה, והתוצאה התערבבה עם שלו. חודשים של עבודה, ובמקום המידע שתכננתי לאחסן – קיבלתי דגימה מזוהמת.

זה היה רגע קלאסי שבו קל להרים ידיים. אבל אז שמעתי את הקול שלה מהדהד לי בפנים: “יאללה, next.”

והמשכתי. הניסוי לא הסתיים כמו שדמיינתי – הוא היה אמור להיות הרבה יותר גדול ומשמעותי. בסופו של דבר הוא לא הצליח במלואו. אבל לא ויתרתי: חיפשתי דרך אחרת, ניסיתי להוציא את המקסימום ממה שכן כבר נעשה. בזכות היצירתיות וההתעקשות, הצלחנו להראות תוצאה, לנסח את הסיפור המדעי אחרת – ולפרסם מאמר בעיתון נחשב. אולי לא בדיוק במקום שחלמתי עליו, אבל בהחלט במקום טוב. ובעיקר – ידיעה שנתתי את כל כולי ולא עצרתי באמצע.

וזה שיעור שמלווה אותי יום־יום: ההצלחה האמיתית לא נמדדת בתוצאה, אלא בזה שלא נכנעת באמצע. כי מחקר הוא בדיוק זה – ניסוי, כישלון, עוד ניסוי, עוד כישלון – ובסוף, אם מתעקשים מספיק, מוצאים את הדרך קדימה.

ואולי זה אפילו מתחבר עוד יותר עכשיו, כשאני בעצמי אמא לעלמה. אני יודעת שיגיע היום שבו היא תחזור מבית הספר אחרי מבחן או אכזבה, ואני כבר יודעת מה אגיד לה: “יאללה, next.”

ואולי זה גם סוג של סגירת מעגל - כי בסוף, אחרי כל מה שעברתי, נדמה שהמשפט הזה של אמא שלי כבר ממש מאוחסן אצלי עמוק ב-DNA.