התמכרתי ל“כן” ואז הוא הפסיק להגיע

אם הייתם פוגשים אותי בגיל 30, כנראה שהייתם בטוחים שיש לי מנוי קבוע ל"כן". למען האמת, גם אני חשבתי ככה.

אני בת 44, ורק בשנים האחרונות התחילו להגיד לי "לא". לא שלא שמעתי את המילה הזו קודם, אבל היא אף פעם לא באמת נגעה בי. היא לא הצליחה לערער משהו עמוק. רוב החיים שלי התנהלו על רצף די יציב של "כן".

ה"כן" הראשון שאני זוכרת הגיע כמעט במקרה. מיונים לצבא. הלכנו כמה בנות מהשכבה, ואני בכלל לא הבנתי לאן אני הולכת. לא היה לי מושג מה התפקיד, לא הייתה לי איזו שאיפה מיוחדת, פשוט אמרתי לעצמי שאם כולן הולכות, אז גם אני אלך. כנראה משהו טוב כבר ייצא מזה.

אני בצעירותי

בסוף, רק אני התקבלתי.

לא כי הייתי הכי טובה, לא כי היתכוננתי. פשוט הייתי שם, ואמרתי "כן".

השני כבר הרגיש אחרת. אחרי הצבא התחלתי לעבוד בהייטק בתפקיד זמני, משמרות לילה, סטודנטית. לא משהו שמישהו היה בונה עליו קריירה. ואז התפנה תפקיד שנראה לי מעניין, אבל גם גדול עליי בכמה מידות. אישה מבוגרת עם ניסיון פוטרה ממנו, ואני, רק בת 20, בלי ניסיון רלוונטי, חשבתי להציע את עצמי.

כבר במחשבה על זה הרגשתי שאני מגזימה. אז החלטתי לשתף חברה מהעבודה, והתגובה שלה נחרטה בי חזק עד היום "רק שלא תעשי מעצמך צחוק". זה הספיק כדי לגרום לי לשתוק לכמה ימים.

אבל משהו בי לא נרגע. בסוף ניגשתי.

וקיבלתי את התפקיד.

הבוס אמר לי "כן".

ומשם זה כבר התחיל להרגיש כמו דפוס. עוד תפקיד, עוד קידום, עוד ראיון, "כן". בלי דרמות גדולות, בלי מאבקים יוצאי דופן. הדברים פשוט הסתדרו. אני זוכרת את עצמי באותן שנים עם תחושת ביטחון שקטה, כמעט מובנת מאליה. לא חשבתי על זה יותר מדי. לא ניתחתי. פשוט המשכתי. הייתה בי ידיעה פנימית כזו, אני אסתדר, אני לא דואגת, לא מפיטורים או מחברה שנסגרת. בסוף אצא חזרה החוצה לשוק ושוב אשמע "כן".

ואם אהיה כנה, זה גם קצת ממכר.

כי כשאומרים לך "כן" שוב ושוב, את מפסיקה לשאול שאלות. מפסיקה לבדוק אם זה באמת מדויק לך, את פשוט ממשיכה כי הדלת פתוחה. את מתחילה להאמין שזו את, זו שמתקבלת, זו שבוחרים בה, זו שמסתדרת.

רק בדיעבד הבנתי שכל ה"כן" האלה לא התחילו מבחוץ. הם התחילו אצלי. אני זו שאמרתי את ה"כן" קודם. "כן" להזדמנויות, "כן" גם כשלא הייתי בטוחה, "כן" גם כשלא עצרתי לחשוב אם זה באמת מתאים לי.

והעולם? הוא פשוט הצטרף.

לא רק שהתרגלתי ל"כן", התחלתי לבנות עליו.

בחרתי תפקידים מתוך ידיעה שדברים יסתדרו. נכנסתי למצבים בלי תוכנית ברורה, מתוך ביטחון ש“יהיה בסדר”. זה לא הרגיש כמו הימור, זה הרגיש כמו שיטה.

ואולי זה החלק שקצת לא נעים להודות בו, הפסקתי להתאמץ להבין למה זה עובד.

לא עצרתי לשאול אם אני באמת במקום הנכון, אם אני רוצה את מה שאני רודפת אחריו, או שאני פשוט ממשיכה כי קל לי להצליח בו. הייתי טובה בלהתקבל. פחות טובה בלהקשיב לעצמי. ולא חשבתי שיש לזה מחיר.

ואז, איפשהו סביב גיל 40, משהו השתנה.

ה"לא" התחיל להיכנס.

לא עדין, לא מרוכך. ישיר. לפעמים אפילו קר.

אני זוכרת רגע אחד במיוחד, שבו המנכ"ל הסתכל עליי ואמר בפשטות "את לא מתאימה".

זה משפט קצר, אבל הוא חדר עמוק. לא רק בגלל מה שנאמר, אלא בגלל מה שקרה מיד אחר כך.

כי במקום להתווכח, הקול הפנימי שלי הצטרף מיד, את פשוט לא מספיק טובה.

ובאותו רגע הבנתי משהו מביך, כל השנים לא באמת האמנתי שאני טובה, פשוט כנראה עוד לא תפסו אותי.

זו הייתה אחת מצביטות הלב הכואבות שחוויתי. אבל יותר מהכאב, הופיע שם רפלקס ישן.

סירבתי לקבל את ה"לא".

אמרתי לו, "בוא נבנה תוכנית. מנטורינג, תהליך, פערים, אני אסגור אותם". הוא הנהן ואמר "בסדר".

אבל בשבועיים של השקט שהגיעו אחר כך, משהו התחיל להתבהר. לא רק שהוא לא ראה אותי, הוא גם לא התכוון.

כשזימנתי את הפגישה בעצמי, הוא אמר במבוכה שלא הצליח לבנות תוכנית, הבנתי שזה כבר לא עניין של התאמה. חיכיתי ל"כן" מהאדם הלא נכון. המקום הזה כבר לא התאים לי. לא בגלל התפקיד, אלא בגלל התקרה.

ובאותו רגע הבנתי עוד משהו, שאני כבר לא מחכה שיראו אותי, אני צריכה לראות את עצמי.

וזה היה חדש לי.

כי עד אותו רגע, הקול הזה לא היה שם ככה. פתאום מצאתי את עצמי מתמודדת לא רק עם דחייה מבחוץ, אלא עם סדק מבפנים. מבחוץ, לכאורה, לא השתנה הרבה. אני אותה אישה, עם אותו ניסיון. אבל מבפנים, משהו כבר לא הרגיש יציב כמו פעם. ולקח לי זמן להבין שזה לא מקרה. זה חזר. בעוד הזדמנויות, בעוד ניסיונות להתקדם. "לא". ועוד "לא". ועוד אחד.

בהתחלה ניסיתי להילחם בזה. לשחזר את מי שהייתי. לחזור להיות "זו שכן". אבל לאט לאט הבנתי שזה לא עובד ככה.

אני היום

היום, בגיל 44, אני מבינה שזה לא היה קלקול, זה היה כיוון מחדש.

לפעמים ה"לא" לא בא לעצור אותך, אלא לדייק אותך. להוציא אותך ממסלול שהפך להיות אוטומטי מדי. כזה שלא באמת בחרת בו עד הסוף, אלא פשוט המשכת בו כי הוא עבד.

זה לא תהליך נעים. לפעמים הוא מגיע עם אכזבות, עם פגיעות, עם רגעים לא נוחים ואפילו קצת משפילים. אבל בדיעבד, אלה בדיוק הרגעים שמכריחים אותך לעצור ולשאול שאלות שלא שאלת קודם.

היום אני עצמאית.

ובפעם הראשונה, ה"כן" לא מגיע מבחוץ. הוא לא תלוי במנהל, בראיון או בהחלטה של מישהו אחר.

הוא מתחיל אצלי.

ואני מודה גם על ה"לא". על אלה שכאבו, על אלה שבלבלו, על אלה שגרמו לי לפקפק. כי הם אלה שדחפו אותי לבדוק מה באמת נכון לי, לא רק מה עובד.

והיום, יותר מתמיד, ברור לי דבר אחד, פעם חיכיתי שיגידו לי "כן". והיום, היום אני בודקת אם בכלל בא לי.

וה"לא"? הוא עדיין מגיע לפעמים. אבל עכשיו אני כבר לא מפחדת ממנו. אני מקשיבה לו.

כי הרבה פעמים, הוא לא יוצא נגדי. הוא פשוט מנסה לכוון אותי למקום יותר מדויק.

מאת יפעת קאופמן