מי מקבל את ההזדמנות שנכאב עליו

יש סיפורים שפשוט אי אפשר לברוח מהם, גם אם ניסית. גם אם רצית לגלול הלאה. בחודש האחרון, הסיפור של ימנו זלקה היה כזה. הסרטון היה בכל מקום: במהדורות, בסטורי, בראשיות, בפיד שלא מפסיק לרוץ. קשה היה להישאר אדישים לרגעים האחרונים של צעיר בן 19 שיצא לעבוד בערב יום העצמאות ולא חזר הביתה.

ובכל זאת, בתוך כל הזעזוע הזה, יש שאלה שלא הפסיקה לשבת לי בראש: האם היינו מרגישים אותו דבר גם בלי הסרטון?

דסאטו צ'וקול צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של המכינה הקדם צבאית "דרך אבות"

ואז חשבתי על דסטאו צ'וקול. עוד צעיר שנרצח. עוד חיים שנגמרו באלימות שנראית מוכרת מדי. אבל הפעם, בלי תיעוד שרץ בלופ מול העיניים. ופתאום עלתה בי מחשבה שלא כל כך נעים להודות בה: אולי מה שלא רואים, כואב פחות?

הרי מי שנרצח מתחת לבית או מחוץ לפיצרייה, נרצח באותה אכזריות, גם אם לא ראינו אותו מדמם למוות על הברכיים. גם אם לא צפינו ברגעים האחרונים שלו שוב ושוב. גם הפחד והכאב של דסטאו היו אמיתיים. גם הוא כנראה נלחם על החיים שלו, בדרכים שלעולם לא נדע. דסטאו צ'וקול נרצח רק יומיים אחרי ימנו. לצ'וקול ארבו מתחת לבית אנשים שהכיר. לזלקה ארבו מחוץ לפיצרייה נערים שרק פגש.

ימנו זלקה, תיעוד ברשתות

אבל דליפת הסרטון בפרשת ימנו זלקה שינתה לחלוטין את התמונה. עוד לפני שהמשטרה הספיקה בכלל להזהיר עיתונאים מפרסום הסרטון, שהיה תחת צו איסור פרסום, הוא כבר התרוצץ בקבוצות טלגרם וברשתות החברתיות.

ובסרטון הזה, לא רק שראינו רצח. ראינו פנים. ראינו מי עמד מהצד, מי לא עצר, מי הסתכל והמשיך הלאה. יכולנו להסתכל לרוע בעיניים ולהכיר אותו. לכעוס על פנים מסוימות, להפנות אצבע, לחפש אשמים. אבל אצל דסטאו אולי לעולם לא נדע אם מישהו ראה, עמד מהצד או לא קרא לעזרה.

ויכול להיות שזה חלק גדול מההבדל. כי בפרשת ימנו זלקה, לא רק ידענו מה קרה, כמעט השתתפנו בזה כצופים. ראינו את הרגע שבו סיטואציה יומיומית הופכת לסיוט. ראינו כמה אנשים היו שם, כמה עמדו מהצד, כמה אולי יכלו לעצור ולא עצרו. זה לא נשאר עוד פוש בטלפון או אייטם במהדורה. זה הרגיש כמעט אישי. כאילו הכריחו אותנו להישיר מבט לזירה ולהחליט מה אנחנו מרגישים כלפיה.

אצל דסטאו צ'וקול, לעומת זאת, נשארנו בעיקר עם המילים. כתבות. פרטים. תיאורים. וזה לא שהוא לא סוקר, הוא סוקר. המשפחה כאבה, אנשים דיברו, היו כתבות. אבל משהו בעוצמה, במשך הזמן ובאופן שבו הסיפור חדר לתודעה הרגיש אחר. אולי כי לא הייתה תמונה שרדפה אותנו גם אחרי שסגרנו את הטלפון.

הרכבים השרופים ברעים תיעוד ברשתות

אני חושבת שטבח השבעה באוקטובר שינה את היחסים שלנו עם זוועה. בבוקר ההוא, הרבה לפני שהמהדורות בכלל הצליחו להבין מה קורה, התמונות כבר היו שם. בטלגרם. בוואטסאפ. ברשתות. דברים שלא היינו אמורים לראות, ובכל זאת ראינו. תמונות שנצרבו במוח עוד לפני שהספקנו לעבד אותן.

גם היום אני יכולה לעצום עיניים ולראות את חניון רעים והמכוניות השרופות. אני חושבת שזה זיכרון ישראלי קולקטיבי. ומשהו בלראות את הזוועה בעיניים שינה גם את האופן שבו אנחנו חווים טרגדיה. אולי, בלי לשים לב, התרגלנו לכך שכאב ציבורי מגיע עם תיעוד.

אולי זה בכלל לא רק הסיפור של ימנו ודסטאו. אולי זו פשוט הדרך שבה המוח שלנו עובד. בסוף, אנחנו שומעים על מקרי רצח כמעט כל שבוע. קוראים כותרת, מזדעזעים לשנייה, וממשיכים הלאה. לא כי לא אכפת לנו, אלא כי משהו בדיסטנס הזה שומר עלינו.

אבל סרטון שובר את המרחק הזה ומכניס אותך לזירה. פתאום זה כבר לא "צעיר נרצח", אלא בן אדם אמיתי. יש פנים. יש קול. יש רגע שנצרב. אנחנו לא רק יודעים מה קרה, אנחנו כמעט מרגישים שהיינו שם. אולי זו הסיבה שאנשים עדיין מצליחים לעצום עיניים ולראות את חניון רעים, או את אותם רגעים מרצח ימנו זלקה. העיניים עושות משהו שכותרות פשוט לא מצליחות לעשות.

ועם כל הרצון להסביר את הפער רק דרך שאלת הווידאו, קשה להתעלם גם משאלה לא נוחה נוספת. האם היינו מגיבים אחרת אם דסטאו צ'וקול לא היה צעיר אתיופי? האם צריך יותר כדי שחברה שלמה תעצור את סדר היום שלה? 

צילום מסך מתוך תיעוד רצח ימנו זלקה, תיעוד ברשתות

ואולי דסטאו הוא גם לא היחיד שגורם לי לחשוב על זה. הרי מספיק לפתוח חדשות כדי לראות עוד ועוד מקרי רצח בחברה הערבית והבדואית. עוד שם. עוד אמא שאיבדה את התינוק שלה. עוד פוש של "גבר נרצח בשרון", כי קלנסווה כנראה תגרום לפחות אנשים לעצור. המקרים האלה קורים לרוב בלי סרטון שרודף אותנו גם אחרי שסגרנו את הטלפון. בלי רגע אחד שנצרב בתודעה של מדינה שלמה. ואיכשהו, לאט לאט, גם דברים מזעזעים יכולים להפוך לרעש רקע.

וזה אולי החלק שהכי מטריד במחשבה הזאת. כי בסוף, גם לתקשורת וגם לרשתות החברתיות יש יד במה יישאר איתנו ובמה לא. החדשות מחליטות מה יקבל עוד אייטם, עוד פאנל, עוד כותרת ראשית. הרשתות מחליטות מה יהפוך לויראלי, איזה סרטון ירדוף אותנו גם אחרי שסגרנו את הטלפון, ועל איזה שם נעצור לעוד רגע.

אבל לא רק הן. גם אנחנו. הצופים. כי בסוף, כשידיעה עולה ואף אחד לא עוצר לקרוא, מישהו נשאר רק עוד שם בפיד. אמנם החדשות מחליטות מה לפרסם, והרשתות מחליטות מה יקפוץ לנו מול העיניים, אבל שתיהן נשענות גם עלינו. על מה שמעניין אותנו. על מה שאנחנו בוחרים לראות.

ואולי בסוף, השאלה שהכי קשה לנו לשאול את עצמנו, היא כבר לא רק למה כאב לנו - אלא מי בכלל מקבל את ההזדמנות שנכאב עליו.