חפרתי? סו פאקינג וואט

חברה שיתפה אותי לאחרונה באתגרים פנימיים מקצועיים שהיא חווה. זו לא הפעם הראשונה שניהלתי את השיחה הזו עם חברות וקולגות, ואפילו לא הפעם הראשונה שהיא ואני מדברות על זה. אבל הפעם משהו בשיחה היה משמעותי יותר, ופתאום נפלו לי אסימונים רבים. אולי זה הבלוג הזה שמאפשר לי לשחרר תחושות ולעשות איזושהי רפלקציה על הדרך שבה אני מתנהלת בתוך סיטואציות בעולם העבודה.

היא סיפרה לי על פגישה ראשונית שהייתה לה עם מטופלת: "קבענו פגישה, ולא הרגשתי שיצאתי כמו שרציתי. מאז יש לי מחשבות טורדניות שלא מניחות לי - איך נשמעתי, מה אמרתי… שלחתי הודעה לקראת הפגישה הבאה ולא קיבלתי מענה. האם התפזרתי תוך כדי הפגישה, היא בכלל הייתה מרוצה? אני לא מפסיקה לחשוב מה עשיתי לא טוב ואיך יכולתי להגיב אחרת״. 

אולי הדרך טובה ביותר לתאר את התחושה שעולה מזה היא משל החיצים - החץ הראשון הוא אירוע, שהיה לא נעים. אחר כך, החיצים שמגיעים הם אלה שאנחנו תוקעות בעצמנו: חצים של ביקורת, אשמה וטורדנות. 

השיתוף שלה הסתיים בשאלה: ״איך אני מתמודדת עם סיטואציות כאלה?״ בתור מישהי שנמצאת בעולם מכירתי עם הרבה אגו ובעיקר הרבה פגישות, פתאום עלו לי רצף של סיטואציות שגרמו לי להתחבר מאוד לתחושות ולמחשבות שלה. הודעות “יאללה מתי נפגשים” שנותרות ללא מענה, פגישה שנקבעה ונדחתה שעה וחצי בלבד לפני שהייתה אמורות להתרחש ונקבעה בשנית רק יומיים אחר כך ולאחר פולו-אפ, ובעיקר תחושה שחוזרת על עצמה אחרי הרבה: "חפרתי". 

המחשבות רצות: אולי דיברתי יותר מדי? אולי התמקדתי בעיקר בעצמי? למה לא שאלתי מספיק שאלות? האם הוא ירצה להיפגש איתי עוד פעם? 

זה יוצר תסכול ומקפיץ ישר את חוסר הביטחון שגורם לי לתהות איפה אני הייתי לא בסדר ולמה אני מרגישה ככה. ובאמת בהתחלה זה בעיקר מה שהרגשתי אבל ככל שעבר הזמן ונכנסתי לתפקיד, לעשייה ולהיכרות עם אנשים, הבנתי שזה לא נכון, שהחוסר ביטחון והאגו מנהלים את התחושות האלה. מה שאני מחזיקה זו הבחירה של איך לנהל את זה מכאן.

הבנתי שההתעסקות בזה מעידה שאכפת לי ושחשוב לי לעשות עבודה טובה. ואם רגע ננטרל את הביקורת העצמית, אני אפילו רואה שהאאוטקם הוא בדרך כלל חיובי. יש פגישות המשך שלאו דווקא אני יוזמת, ויש רצון לעבודה משותפת. אז גם אם חפרתי, סו פאקינג וואט. 

השלב הבא בתהליך שאני מכנה ״לנהל את זה״, הוא להפסיק להלקות את עצמי ולחשוב על זה כל כך הרבה - דבר שקל להגיד אבל קשה לבצע. ואם רגע נחזור למשל החצים - הכי קל זה לתקוע חצים בעצמנו אבל אולי אם נהיה מודעות אליהם נוכל לעצור את הנעיצה ולנטרל אותם?

זה בדיוק מה שאני עושה: מנסה לנטרל אותם ומשתמשת בעור של פיל שפיתחתי במקומות אחרים בתהליך המקצועי שלי ומיישמת גם כאן.

פה מגיע השלב החשוב ביותר בעיניי: ההבנה שהחיים כל הזמן ממשיכים ודוחפים קדימה ומה שצריך זה להתקדם. החיים עמוסים ויש כל כך הרבה עשייה שאין מקום להיתקע. אם אני אנצל את הזמן שלי בנבירה במה שעשיתי, אני אבזבז זמן ממה שאני עוד יכולה לעשות. הזמן עושה את שלו, אנחנו ממשיכים לנוע וברגע שהראש מתמקד במשהו חדש, אני כבר שוכחת ממה שהיה או לפחות מהתהיות הטורדניות, וזה דורש מודעות, עבודה ושיח עצמי.

אז בואו נתמקד בעשייה, נוסיף מודעות לחיצים של עצמנו, נסמוך על עצמנו ופשוט נתקדם הלאה. בהתחלה זה קצת ירכך ועם הזמן נשכח ממה שהיה. ורק לטובה.