התחתנתי, זה לא אומר שנמחקתי

למה אני עדיין בר קוזלובסקי ולמה אנשים ובעיקר נשים עדיין מופתעות ומופתעים מכך שבחרתי להתחתן עם בחיר ליבי אבל גם בחרתי להישאר אני עצמי. 

אז אוקיי. הגיע הזמן לדבר על דעה לא פופולרית או על הפיל שבחדר, שכולנו מתעלמות ממנו באלגנטיות מטרידה.

רובנו רוצות שוויון. רוצות הזדמנויות. רוצות שיתייחסו אלינו כמו אל גברים – בעבודה, בבית, בחלוקת הנטל, בשכר. הפמיניסטיות הכי גדולות נלחמות על המקום שלהן איפה שרק אפשר מתוך הבנה שזה נחוץ וקריטי כי כולנו שוות בין שווים, ובעצם רובנו פמיניסטיות כל הזמן. אבל רק עד החתונה. 

ואז, ברגעים הקטנים של החיים, אנחנו נופלות שוב לאותו פח ישן.

איך זה יכול להיות שב־2025, אישה עדיין כמעט תמיד תתחתן ברבנות, תחליף את שם המשפחה שלה, תיתן אותו לילדים ותמחק את הזהות שלה כאילו כלום. לפעמים אפילו בלי למצמץ.

איך קרה שאנחנו עדיין מחכות לגבר שיציע. שזאת ההחלטה שלו מתי זה יקרה, איך זה ייראה, באיזה קונספט. טבעת היא עדיין סוד שצריך “להדליף” אליו דרך חברה, ורבות מאיתנו אפילו מתביישות להגיד שלא אהבו את הטבעת. אז הן פשוט נתקעות איתה.

התחושה היא שיש דברים שקפאו בעבר ולא התקדמנו בהם אפילו קצת. באופן מפתיע, אלה דווקא הדברים החשובים באמת. 

אני לא באה להטיף. אולי קצת. אני בעיקר רוצה לשאול: האם זה באמת מה שאנחנו רוצות? האם לזה אנחנו מכוונות כשאנחנו מדברות על שוויון, עצמאות ובחירה? או שפשוט נוח לנו להמשיך במסלול של "מסורת", תפקידים ברורים ובעיקר להאיר זרקור על האם אנחנו עוצרות רגע לחשוב מה זה אומר בפועל לא להבין את הבחירות שאנחנו לא בוחרות. 

לא להחליף שם משפחה זה לא "מסורת יהודית". לא בתנ"ך ולא בהלכה נשים מחליפות את שם המשפחה שלהן.

זה מגיע מהיסטוריה מערבית פטריארכלית, שבה אשה שהתחתנה הפכה לרכוש. בחוק. באנגליה של ימי הביניים למשל, נכתב במפורש: כשאישה נישאת, היא מאבדת את הישות המשפטית שלה. היא והבעל הם אחד- והוא האחד.

על פי ספרה של מיכל רום שיצאה ב-2020 ונקרא "אז איך קוראים לך עכשיו?"ב–80% מ–30 אלף החתונות המתקיימות בישראל מדי שנה, מחליפות הכלות את שמן לשם המשפחה של חתניהן.

אחת הטענות של מיכל שנותנת זווית קצת אחרת לסוגיית הבחירה שאני מדברת עליה היא שלשם יש גמול. יש מארג מורכב של כוחות שמתבטאים בשם. הבחירה בשם היא תוצאה של איזונים ובלמים. יש היבט מגדרי, זהות מקצועית, האם את מזוהה בשמך. ויש עניין של מורשת, היסטוריה, שואה, אתניות. בהחלטה הזאת נכנסים הרבה שיקולים שהם פשוט פרקטיים ועליהם לפעמים נבנית אידיאולוגיה. הכוח של שמות הוא אדיר והוא לא מדובר"

זו סוגייה שאינה רק פמיניסטית זה הרבה מעבר. אנחנו מבקשות לשמור באמצעותה על הסיפור שלנו ועל רצף אירועים שהוא ייחודי רק לנו. אני לא רואה את ההגיון בלהפוך אותה לנקודת תפנית שתגרום לנו להתחיל מחדש.

אז איך ייתכן שדווקא אנחנו, שמצהירות בכל פינה על שוויון, שמדברות על זכויות ונוכחות ובחירה– לא עוצרות לשנייה לשאול למה ברירת המחדל היא למחוק את עצמנו?

"זה רק שם" – בטוח?

נכון, יש מגמה של שינוי. יותר נשים נשארות עם השם שלהן, או מוסיפות את שלו. אבל גם היום, ברוב המקרים, נשים מחליפות את השם שלהן לשם של בן הזוג. 

אפשר להישאר רק עם השם שלך. אפשר להוסיף. אפשר לשלב. אפשר לבחור.

ועדיין, כשזה מגיע לילדים – כמעט תמיד שם המשפחה שלהם יהיה שלו, לא שלך. ואפילו כשהנשים כן מוסיפות את השם שלהן, הוא כמעט תמיד "בנוסף". לא במקום. הוא נספח. לא מרכז.

לא מזמן נתקלתי בפוסט אמיתי בקבוצת נשים בפייסבוק: "היי לכולן! אני אשמח לשמוע מנשים שהוסיפו את שם המשפחה של בן הזוג אחרי החתונה ולא ויתרו על שלהן... אני מתלבטת – איזה שם כדאי לשים קודם? אולי להפוך את השם שלי לשם אמצעי? זה בכלל לא כזה ביג דיל ואני סתם באובר־ת'ינקינג?"

כמות התגובות שם הייתה מטורפת. כולן עסקו באיך: איך לשלב, איך להסתדר בשדות התעופה, מה לעשות עם הילדים, איך זה נראה בתעודות רשמיות. אבל כמעט אף אחת לא עצרה לשאול:רגע. למה בכלל להחליף? למה לא פשוט להישאר עם השם שלי? או אפילו – למה שהוא לא ייקח את השם שלי?

זו אפילו לא אופציה בתודעה. זה מחוץ לשפה.

וזה, מבחינתי, הדבר הכי מפחיד. כי כל עוד אנחנו לא שואלות את השאלות –הפטריארכיה יכולה להמשיך לנצח, בשקט, גם כשאנחנו בטוחות שאנחנו כבר מזמן אחרי זה.

ואני? מה איתי? אני נשארתי אני. בר קוזלובסקי, ברקו, ברקי או כל כינוי אחר שיוצר האיחוד של בר וקוזלובסקי. כי זאת בדיוק הפואנטה. התחתנתי, אבל לא השתנה שום דבר חוץ מזה שהצהרתי לעולם שאני רוצה להקים בית ולהזדקן עם הנבחר. ועדיין אנשים בעיקר תוהים אם קוזלובסקי זה לפני או אחרי הנישואים, כששומעים שהוא רוצה לקחת את קוזלובסקי בכלל מקבלים כאב בטן ובעיקר לא מבינים מה כל כך קשה לי לקחת את שם המשפחה שלו, הרי התחתנו אז מה כואב לי לפרגן לו את המסורת הזאת. ואני שואלת, מה כואב לכם לפרגן לי את הזהות שלי? למה אני צריכה להשתנות בשביל חיבור של שנינו. תמיד הייתי בר קוזלובסקי ותמיד אהיה. אני רוצה שיתייחסו אלי שווה בעבודה, בראיון, בחדר כושר ובחנות. אז למה שלא אתייחס אל עצמי כאל שווה אליו. אני, בר קוזלובסקי. נקודה.