הישרדות רגשית למתקדמים

יש רגע כזה בערב.

אני חוזרת הביתה, זורקת את התיק על הכיסא, שוטפת את הפנים, פותחת את המקרר, סוגרת אותו בלי לקחת כלום, כי בכלל לא הייתי רעבה.

אני מדליקה את המחשב.

כאילו יש לי משהו חשוב לעשות.

אבל האמת היא שבדרך כלל אני פשוט מתיישבת לחשוב. ואיכשהו, לאחרונה, כמעט תמיד, אני מגיעה לאותו מקום.

לא לגברים, לאהבה.

יש משהו כמעט מעליב באהבה.

את משקיעה בה כל כך הרבה מחשבה, ובסוף היא עושה מה שהיא רוצה. היא לא מגיעה כשאת מוכנה. היא לא נשארת כי ביקשת יפה. והיא בטח לא שואלת אם זה זמן טוב לשבור לך קצת את הלב.

פרידה זה דבר מעפן.

כאילו באמת.

זה אבל. רק בלי הלוויה.

טוב… בדרך כלל. כי לפעמים גם זה קורה.

אבל ברוב הפרידות האדם עדיין חי. הוא פשוט ממשיך לחיות במקום אחר. ואת נשארת עם כל מה שהיה יכול להיות. זה הקטע הכי אכזרי - העולם ממשיך כאילו כלום.

יש אנשים שקונים קפה.

יש ילדים שחוזרים מבית הספר.

יש מישהו שבדיוק מתלבט איזה אבטיח לקחת.

ואת בטוחה שאין שום סיבה בעולם שמישהו יקנה עכשיו אבטיח.

אין אווירה.

ומודל חמשת שלבי האבל? איזה קטע שהוא בכלל נכתב על מוות. אבל הוא עובד מעולה גם על פרידות.

אני, אגב, כבר נהייתי די מומחית לפרידות וגם קצת למוות. לא יודעת אם זאת שורה טובה לקורות חיים.

אבל אם הייתה אולימפיאדה בזה, כנראה שהייתי מביאה מדליה.

ובכל זאת, כל פעם מחדש, מגיעה אותה מחשבה דרמטית.

״זהו - אני אמות לבד״

אני בטוחה שכולכם אמרתם את זה בקול לפחות פעם אחת, חצי מגחחים לחבר חצי מתים מבפנים

אולי כדאי פשוט לקבל את זה כבר עכשיו ולחסוך לעצמנו את האכזבה.

ואז…

איכשהו…

אני מסרבת לקבל את זה ומנסה שוב.

 מומחית לפרידות כבר אמרתי? 

והצד החיובי בדבר - כי אני סאקרית של אהבה ואני מעדיפה להיכשל בה עוד הרבה עד למיוחל מאשר להשתבלל ולא לנסות כלל.

אני באמת אוהבת אהבה.

אני אוהבת לדבר עליה.

לכתוב עליה.

לנתח אותה.

להתווכח עליה.

אני אוהבת זוגיות.

אני אוהבת אחרים. 

אני גם אוהבת את עצמי - אבל זה כמו שהסברתי במאמר הקודם הוא עבודה מתמדת.

אני חושבת שזה אחד הדברים הכי יפים והכי מוזרים שהמציא המין האנושי ואני מוכנה לעשות אותה עוד הרבה. כי שום דבר לא מצליח לחשוף אותנו כמו הרגש הזה שנקרא אהבה. 

לא הפסיכולוג.

לא העבודה.

לא ההורים.

אהבה.

היא מוציאה מאיתנו פחדים שלא ידענו שקיימים.

היא מגלה לנו כמה אנחנו אמיצים וכמה אנחנו מפוחדים.

אני חושבת על כל המקומות שבהם פגשתי אנשים ששינו לי את החיים.

זה אף פעם לא קרה בדייט.

לא במסעדה עם נר.

לא אחרי “אז… מה התחביבים שלך?”

אחד פגשתי בקצה השני של העולם ועד שהגענו לפה פתאום אחר כך הוא כבר לא היה בעולם הזה. 

ופתאום, מתוך האבל עליו, מצאתי את עצמי נוסעת למקום שלא דמיינתי שאגיע אליו.

לא כי חיפשתי אהבה. כי חיפשתי משמעות.

ושם, בין ריח של רפת, בוץ, עייפות של ארבע בבוקר ואנשים שהחזיקו מדינה שלמה על הכתפיים שלהם, הכרתי מישהו אחר.

אחר כך החיים שוב עשו את מה שהם יודעים לעשות.

ואז הגיע עוד אדם במפגש מיסטי בחתונה 

ואז, הרבה יותר מאוחר, סוף שבוע אחד של יום הולדת של חברה שוב טרף את הקלפים.כאילו במקרה.

כאילו החיים אומרים לי שוב ושוב: את יכולה לתכנן הכול. אני כבר אדאג לעלילה.

פעם הסתכלתי על כל אחד מהם בנפרד.היום אני מסתכלת על הדרך.

ומבינה שמעולם לא הלכתי לחפש אהבה.

הלכתי לחיות.

והיא פשוט חיכתה לי בדרך.

יש לי חבר.

לא נגיד את שמו.

הוא נפרד כבר ארבע פעמים.

לא כי רע לו.

גם לא כי טוב לו.

הוא פשוט לא מצליח לראות את היום שאחריה.

את הרגע שבו היא כבר לא תהיה מרכז העולם שלו.

ואני מסבירה.

שזה יעבור.

שבאמת.

שיום אחד הוא יתעורר, והיא לא תהיה המחשבה הראשונה שלו.

אני אומרת את כל המשפטים הנכונים.

ואז אני שותקת.

כי אני יודעת שיש חוויות שאי אפשר להעביר במילים.

ויש לי חברה אחרת.

היא מסתכלת עליי ואומרת:

״אני לא מבינה מה דפוק בי.״

אני שואלת למה.

והיא אומרת:

״כי הוא מושלם.״

והוא באמת.

מצחיק.

יציב.

אכפתי.

חכם.

פשוט…

לא מצליח להדליק בה משהו.

ותראי איזה קטע.

יש אחד שלא מצליח לשחרר את מי שכבר איננה.

יש אחת שלא מצליחה להתאהב במי שכל העולם היה אומר לה לא לפספס.

ואני? אני כל פעם מחדש מצליחה לשכוח שעברתי את זה בעבר.

שבמשך שנים הייתי בטוחה שהכאב הכי גדול באהבה הוא כשמישהו עוזב.היום אני כבר לא בטוחה.

לפעמים הכאב הכי גדול הוא להבין שמרוב שניסית לא לאבד מישהו אחר, קצת איבדת את עצמך.

יש משהו מאוד מתעתע באהבה לפעמים את בטוחה שאת נלחמת על הקשר.ובפועל את נלחמת על התחושה שמגיע לך שיאהבו אותך.וזה כבר קרב אחר לגמרי.

אני זוכרת תקופות שבהן כל הודעה שלא הגיעה הייתה מסוגלת להרוס לי ערב. לא כי קרה משהו.כי לא קרה. מדהים כמה כוח יש למה שלא קרה. להודעה שלא נשלחה. לחיבוק שלא הגיע. למשפט שנשאר בראש של מישהו אחר ואף פעם לא נאמר.

אבל עם השנים שמתי לב לעוד משהו. בכל פעם שנשבר לי הלב, הייתי בטוחה שזה הסוף. בדיעבד, זאת הייתה ההתחלה. ההתחלה של גרסה אחרת שלי. 

זאת שלמדה לבקש.

זאת שלמדה להציב גבול.

זאת שלמדה שלא כל שקט הוא דחייה.

ושלא כל פרפר בבטן הוא סימן לגורל.

אני עדיין מאמינה באהבה. אולי אפילו יותר מפעם. רק שפעם האמנתי שהיא אמורה להציל אותי. היום אני מקווה שהיא פשוט תפגוש אותי. 

אני כבר לא מחפשת מישהו שישלים אותי. גם לא מישהו שירפא אותי.אני רק מחפשת מישהו שלידו אני לא ארגיש צורך להצטמצם.מישהו שאוכל להכניס אליו את כל מי שאני. גם את החלקים המבולגנים. גם את החלקים השאפתניים.

אני לא יודעת אם יש אהבה שלא כואבת. אולי אין.

אולי כל אהבה אמיתית גובה משהו.

זמן.

געגוע.

פגיעוּת.

אבל יש כאב אחד שאני כבר לא מוכנה לשלם. הכאב של לאבד את עצמי כדי לא לאבד מישהו אחר. ועל זה, אני חושבת, כבר שילמתי מספיק.

אולי בגלל זה אני מסתכלת היום אחורה על כל האנשים שעברו בחיים שלי, ולא חושבת על מי נשאר ומי הלך. אני חושבת על מי הייתי כשהם הגיעו. ועל מי הייתי כשהם עזבו.

ובאיזשהו מקום, אני אפילו קצת אסירת תודה. לא כי כל הסיפורים נגמרו כמו שרציתי. אלא כי כל אחד מהם הרחיב לי את הלב בעוד סנטימטר. גם כשהוא נשבר בדרך. 

ואולי זאת בכלל אהבה.

לא הסוף הטוב אלא היכולת, אחרי כל מה שעברת, להסתכל על הלב שלך ולהגיד:

כאבו בו הרבה פעמים. ובכל זאת, הוא עדיין בוחר להיפתח.

בסוף, הישרדות רגשית למתקדמים היא לא לדעת איך לא להישבר. היא לדעת שאפשר להישבר, ובכל זאת לפתוח שוב את הלב.