בין שמיכת הפוך לתפקיד הנכון

אז התחלתי לעבוד, וזה לא היה הדבר הכי טוב שקרה לי.

מצאתי את עצמי ביום הולדת 30, אחרי כמעט שנה של חיפוש עבודה –שנה של עשייה אישית ענפה, שנה של מלחמה מתוסכלת.

איך קרה שהתגלגלתי למקום שהכי לא נכון לי, הפוך מכל מה שרציתי ושאפתי אליו? ידעתי שיש לי יותר לתת, ידעתי שיש יותר בחוץ אז מה קרה? וזה לא שלא ניסיתי. אבל לפעמים גם כשעובדים קשה, לא נדלק האור.

אנחנו רגילים לראות באינסטגרם את ה"איך זה התחיל ואיך זה נגמר", אבל לא תמיד מראים לנו את מה שבאמצע את החלק שמתיש, המתסכל, המתמשך. החלק שבו את לא בטוחה אם בכלל תגיעי ל"נגמר" הזה שכולם חוגגים. אבל שם, דווקא באמצע, קרה השינוי.

יום אחד אחרי עוד כמה חודשים שם ושנה וחצי מתחילת האבטלה קיבלתי את השיחה. ועברתי למקום חדש, בדיוק איפה שרציתי להיות, בדיוק מה שקיוויתי. מצאתי את המתג ופתאום נדלקה הנורה. והנה, ביום הולדת 31, אני מרגישה שאני במקום הנכון ואני רק מתחילה. מכאן יש לי עוד דרך ארוכה אבל היא כבר מוארת.

אין עוררין על כך שאנחנו עוברות תקופה קשה, המדינה במשבר פנימי, המשבר הכלכלי מורגש בכל מקום, יש מלחמה, יש חטופים ובתוך כל זה צריך somehow לנווט את דרכנו. זו הייתה שנה וחצי של חיפושים, של התמודדות עם אתגרים חיצוניים ופנימיים.

איך מייצרים ערך כשאין עבודה? איך שומרים על ערך עצמי במקום שאת לא מעריכה? ואיך ממשיכים לדחוף, גם כשאין חשק, כדי להגיע למקום שלך?

זה לא פשוט ולא קל, ולפעמים צריך להרים את הראש וליישר את הגב כשכל מה שבא לך זה להיכנס מתחת לשמיכה ולחכות שזה יעבור.

אבל הדחף להצליח, הרצון להתקדם, הסקרנות ללמוד כל אלה גברו על העייפות והייאוש ניווטתי את עצמי, לאט-לאט, אל המקום הנכון.

יצא לי טור קצת בחרוזים אבל הכוונה האמיתית פשוטה, גם אם האור בקצה המנהרה לא מאיר צריך להאמין שמתישהו, איפשהו תמצאי את המתג.

וכשזה קורה לא רק שנדלק האור, את מגלה שיש עוד המון נורות שדולקות ונדלקות. היו מכשולים, חלקם אפילו עצמי, אבל להאמין בעצמי ובמה שיש לי לתת זה מה שהוביל אותי בסוף לשם. אז אם אתן מרגישות שתקועות באמצע, בלי "התחלה" נוצצת ובלי "סוף" מרגש לשתף בסטורי תזכרו שזה רק האמצע והאמצע הזה, אם תתנו לו את הזמן, יכול להוביל אתכן רחוק.

לחיי מלא נורות צבעוניות, ולחיי הדרך גם כשהיא פחות פוטוגנית.