איך הפכה לינדזי קלנסי מרוצחת לקדושה
בשבועות האחרונים, משפטה של לינדזי קלנסי, אחות מיילדת בת 36 ממסצ'וסטס, הגיע גם לכותרות בישראל, כשסביבה התאסף קהל גדול של נשים שהזדהו איתה. זה מוזר לחשוב שאישה שנטלה את חייהם של שלושת ילדיה הקטנים הצליחה לגרום לכל כך הרבה נשים לראות בה את עצמן.
סיפורה של לינדזי החל אחרי שילדה את בתה הבכורה, קורה, והתמודדה עם בעיות נפשיות שהחמירו אחרי לידת בנה השלישי, קאלן. בחודשים שלפני הרצח היא פנתה שוב ושוב לקבלת טיפול פסיכיאטרי, קיבלה שורה ארוכה של תרופות ואפילו אשפזה את עצמה בבית החולים הפסיכיאטרי. אלא שלטענת ההגנה, מי שטיפלו בה לא הבינו את חומרת מצבה. גם הפסיכיאטרים שטיפלו בה לפני הרצח העידו במשפט כי לא אבחנו אותה אז כסובלת מפסיכוזה אחרי לידה.
בינואר 2023, קלנסי חנקה למוות את שלושת ילדיה: קורה בת ה-5, דוסון בן ה-3 וקאלן בן שמונת החודשים. לאחר מכן חתכה את פרקי ידיה וקפצה מחלון חדר השינה בקומה השנייה בניסיון לשים קץ לחייה, ונותרה משותקת.
לינדזי לא מכחישה את הרצח. היא אומרת שהיא זו שנטלה את חיי ילדיה, ושהיא זוכרת את מה שעשתה. היא תיארה את הרגעים האלה כחוויה שבה הרגישה כאילו נשמתה יצאה מגופה והיא צופה בעצמה מבצעת את המעשים. במשפטה, שהחל ביולי האחרון, שיחתו של בעלה פטריק קלנסי למוקד החירום הושמעה וטלטלה את האולם. על פי דיווחי עיתונאים ששמעו את ההקלטה, האולם יצא להפסקה ארוכה אחרי העדות הקשה.

הסקרנות המורבידית
מהר מאוד, סביב פרשת הרצח הקיצונית התאספו חובבי הפשע האמיתי, או באנגלית Forensic Fandom. כשמסתכלים על חלקים בקשת של הסקרנות המורבידית הזאת, לפעמים זה מרגיש כמו תחביב דיסטופי עד כדי גיחוך. ושלא תטעו, אני לא מתנשאת מעל הדבר הזה, אני דווקא חלק ממנו. לפני שנים נתקלתי בסרטונים של היוטיוברית ביילי סריאן, ובסדרת סרטוני האיפור ומעשיות הרצח שלה, "Murder, Mystery & Makeup Monday", והייתי ממש צופה בה בזמן שאני אוכלת, או לפני השינה.
היא הייתה מספרת לי על ג'פרי דאהמר וכריס ווטס ואני הייתי שמה עוד קטשופ בצלחת. מתוך כל סרטי וסדרות הפשע, היה משהו בי שהסתקרן אפילו עוד יותר לגלות כמה רעים אנשים יכולים להיות. יש משהו מאוד מאלחש בסדרות הפשע סטייל מחשבות פליליות וcsi. תמיד הראו לנו את הרוצח הכי מעוות שהראש יכול לדמיין והייתה תקופה שבמעין רדיפה חיפשתי את המקרים האמיתיים והקיצוניים. בהתחלה, כלום לא היה קיצוני מספיק. וככל שנכנסתי לזה יותר משהו בי צולק.
אז קלאסי שאותו הקהל שחיפש בפשע האמיתי את הפשע ההוליוודי יגיע גם ללינדזי קלאנסי, והגבול ביניהם יהיה מאוד דק. כשקהילת הפשע האמיתי שמעה את הסיפור העצוב של לינדזי קלנסי, היא פתאום שלפה את מיטב הקונספירציות והכריזה שדווקא הבעל הוא האשם. בליל הרצח, פטריק קלנסי יצא מהבית כדי לאסוף תרופות מבית המרקחת לאחד הילדים וארוחת ערב בטייק אוויי ממסעדה. כשהוא חזר הביתה, לינדזי כבר שכבה מחוץ לבית ושלושת ילדיו היו במרתף. בגלל פרק הזמן הזה, הסקרנים החלו לחטט בכל מיני ראיה שהצביעה אליו.
אפשר להיכנס לכל אחת מהתיאוריות בפירוט. אפשר לדבר על התיאוריה שפטריק סימם את לינדזי במשך ימים וגרם לה להסתכל על אישתו החדשה, שקצת דומה לה, רוצחת את הילדים - וכך גרם לה להאמין שהיא עשתה את זה. או על הטיקטוקרית שעשתה "ניסוי מדעי" על סטייק קפוא כדי להוכיח שפטריק גרם לאחת הפציעות על גופה של לינדזי. אבל כל אלה, והזויות לא פחות, נופלות בעיניי תחת אותו קטלוג: רומנטיזציה.
לרוב, הדברים פשוטים הרבה יותר. במקרה של לינדזי, היא עצמה אומרת שהיא הרגה את ילדיה וזוכרת שעשתה את זה. אבל באינטרנט קל מאוד לפרוס עובדות סלקטיביות ולשכנע לא מעט אנשים. בדרך כלל, אנשים ירצו סיפור גדול מהחיים וינפחו דבר גדול ממילא.

הצבא של לינדזי קלנסי
בכל יום שעבר במשפטה של לינדזי, יותר ויותר נשים הגיעו כדי להביע בה תמיכה. הן הביאו שלטים ועמדו מחוץ לאולם הדיונים כדי לנופף לה כשהיא חולפת ברכב האסירות. גם לא מעט משפיעניות אמריקאיות הביעו בה תמיכה באופן מוצהר והסכימו עם טענת ההגנה כי בזמן הרצח היא הייתה במצב של אי שפיות. הוריה של לינדזי פנו לגיוס המונים בצל המשפט, הגיעו במהירות ליעד הראשוני והמשיכו להעלות אותו כשעכשיו הוא עומד על שלושה מיליון דולר.
אבל התמיכה בקלנסי כבר מזמן לא מסתכמת בשאלה אם היא הייתה אחראית למעשיה. ברשתות נוצרה סביבה קהילה שלמה של נשים שמדברות עליה כאילו היא אחת מהן. עבור חלקן, היא הפכה לסמל של כל מה שמערכת הבריאות לא מבינה על נשים אחרי לידה - ובעיקר של הפחד שאישה יכולה לזעוק לעזרה, לקבל טיפול, ועדיין ליפול בין הכיסאות. ההזדהות קיבלה משמעות מצמררת במיוחד במקרה של קורי וולש מאילינוי, שעקבה אחרי פרשת לינדזי קלנסי באדיקות - ונטלה את חיי בנה בן השנתיים. לפי חקירת המשטרה, וולש התכתבה עם חבריה על ההתפתחויות האחרונות בתיק דקות לפני הרצח. גם וולש, כמו קלנסי, טוענת שחוותה התקף פסיכוטי בזמן הרצח.
התמיכה בלינדזי, במובן מסוים, היא דבר מצוין. המשפט של לינדזי קלנסי הפך את הפסיכוזה שאחרי לידה, מצב נפשי נדיר ומסוכן שרוב האנשים בכלל לא הכירו, לנושא שיחה. נשים מספרות על החוויות שלהן, אימהות מדברות על מחשבות שפחדו להודות שהיו להן, ומערכת בריאות הנפש נדרשת לענות על שאלות קשות מאוד בנוגע לטיפול שהיא מעניקה לנשים אחרי לידה.
אבל איפשהו בדרך, אצל חלק מהתומכות, החמלה הפכה להזדהות - וההזדהות כמעט להערצה. לינדזי כבר לא רק אישה חולה מאוד שעשתה דבר בלתי נתפס. היא הפכה לדמות שצריך להגן עליה בכל מחיר. וכדי לעשות את זה, לפעמים צריך למצוא "נבל" אחר לסיפור. במקרה הזה, פטריק.

הפרשה כואבת - אבל יש מחיר שצריך לשלם
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה - אבל אני מסכימה עם טראמפ. אחרי עשרות שעות של דיונים, חבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה פה אחד בגלל מושבע אחד שלא השתכנע. השופט הכריז על משפט בטל, וכעת בידי התביעה להחליט אם היא מוותרת על האישומים או ממשיכה למשפט נוסף.
מצידה של לינדזי, ברור שההגנה רוצה שהתביעה תוותר. גם חלק מהקהל שהתאסף סביבה דורש את אותו הדבר. הסנגור של לינדזי פנה לטראמפ וביקש ממנו "חנינה", והנשיא הכתום בתגובה ענה שהיא חייבת לשלם. בין אם אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי ובין אם מאסר רגיל. האמת? הוא ממש צודק.
בואו נחשוב על זה בצלילות: האם העובדה שלינדזי הייתה חולה מאוד אומרת שהסיפור צריך להסתיים כאן? ברור שהיה שם מצב נפשי מורכב בצורה שקשה בכלל לתפוס, וברור גם שהמערכת שקיבלה ממנה שוב ושוב קריאות לעזרה צריכה לתת דין וחשבון על האופן שבו טיפלה בה. אפשר להחזיק בשתי האמיתות האלה ובמקביל לזכור עוד אמת אחת, פשוטה ואיומה: שלושה ילדים נרצחו.
וזה אולי הדבר שהלך קצת לאיבוד בתוך הצבא שהתאסף סביב לינדזי. חמלה כלפיה לא מחייבת זיכוי מוסרי שלה, והכרה במחלה שלה לא מחייבת להפוך אותה לקדושה. אפשר לחשוב שהמערכת הפקירה אותה, להאמין שהיא הייתה פסיכוטית ואפילו להבין למה כל כך הרבה אימהות מסתכלות עליה ורואות את הפחדים הכי עמוקים שלהן - ועדיין לחשוב שמגיע לקורה, דוסון וקאלן שהמדינה תמצה את ההליך המשפטי על מותם.
כי בסופו של דבר, זה הדבר שהכי קל לשכוח כשסיפור פשע הופך לפאנדום: לינדזי היא לא דמות ראשית בסדרה, פטריק הוא לא הנבל שצריך לחשוף בטוויסט של הפרק האחרון, ושלושת הילדים שלהם הם לא פרט בעלילה. הם היו בני חמש, שלוש ושמונה חודשים. ואם החמלה שלנו כלפי אמם דורשת מאיתנו לשכוח אותם, זו כבר לא חמלה.







