גם חברות עוברות פרידה

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אדם חברותי. לא התביישתי להתחיל שיחה, ודיי מהר מצאתי מכנה משותף עם מי שעניין אותי ומצאתי נושאי שיחה משותפים איתו. תמיד עשיתי חברים דיי בקלות, בכיתה, בצבא, באוניברסיטה, בעבודה, ואפילו סתם ככה בעיר, ותמיד גם הייתי טובה בלשמור על קשר וליזום מפגשים. לתכונה הזאת יש הרבה יתרונות, כשאת באופן בסיסי בוטחת באנשים (עד שהם יוכיחו לך אחרת) ומניחה שהם טובים, את מרוויחה הרבה חברים וחברות ויש לך מעגל חברתי דיי גדול. אבל יש לתכונה הזאת גם חיסרון בולט: את עלולה להיפגע.וגם: לא כל מי שחשבת שהוא חבר ממש טוב, הוא באמת כזה.

עם השנים למדתי שלא כל מי שיש לי איתו שיחת נפש, הוא באמת חבר נפש. ושצריך ללמוד להבחין לאיזו ״מגירה״ שייך כל חבר או חברה. יש חברה לדרינק, חברה מהצבא, חברה מהתואר, חברה מהעבודה, חברת ילדות, ויש כמובן את החברה הכי טובה.

אבל לא כל חברות מחזיקה ולאורך הדרך את עוברת כל מיני פרידות. 

לא מדברים על זה כמו שמדברים על פרידות רומנטיות מבן או בת זוג, אבל פרידות מחברות יכולות לכאוב לא פחות, לפעמים לעוד שנים קדימה. 

והאמת היא שכולנו מאבדים חברים לאורך הדרך. אנשים שחשבנו שילוו אותנו כל החיים, אנשים שהחשבנו חברים ממש ממש טובים. וזה קורה בנסיבות שונות. באופן אישי, פרידות מחברות זה נושא שרק בשנים האחרונות הבנתי איך לנהל אותו. לפעמים - וזה המקרה האידיאלי, זה סתם המרחק הפיזי והכיוון השונה שכל אחת מכן תפסה בחיים, ואז אין דרמה, פשוט קשר שדהה ודעך ככה שכבר אין באמת מה שיחבר ביניכן היום.

לפעמים זה מגיע לכדי ריב, פיצוץ, ואז זה עשוי להיות הדדי, מה שגם קצת מקל על כאב הלב. אם הקשר מספיק חזק, אתן רוצות לעבוד עליו, ואין לכן הרבה אגו, אחרי כמה חודשי הצטננות, ייתכן שתצלחו את המשבר ותצאו ממנו מחוזקות וחברות טובות וחכמות יותר, אחרות, בוגרות יותר. אבל מדובר במקרים נדירים, ועדיף לא לצפות לזה.

ולפעמים, ואלה המקרים הכואבים ביותר, מדובר בפרידה חד צדדית, לעיתים אף מפתיעה.

בדיעבד את יכולה לגלות סימנים מקדימים, אולי היית צריכה לחשוד, אולי היית צריכה לתפוס בעצמך מרחק קודם, אבל לא תמיד, וגם - חוכמה שבדיעבד היא לא חוכמה.

הפעם הראשונה שחוויתי פרידה מחברה הייתה בגיל 17. היא ואני הכרנו בסמינר של הנוער העובד, מה שנקרא, התנועה. היא הייתה מסוג החברות האלה שהקליק איתן הוא מיידי. ישבנו אחת ליד השניה באוטובוס והשיחה פשוט זרמה, ההומור, תחומי העניין, הפינג פונג בשיחה, היה ברור שיש בינינו כימיה מהסוג של חברות ממש טובות.

היא גרה בהוד השרון ואני בכפר סבא. היינו נפגשות פעם אצלה ופעם אצלי, וכמובן גם באירועים של התנועה.

אני עד היום זוכרת שכשהורידו לי את הגשר מהשיניים (בגיל 15 זה בהחלט נחשב לאחד הימים הטובים בחיים), נפגשנו והיא הביאה לי בריסטול בצורת חיוך - ציור שהכינה לי במיוחד, עם ברכה מרגשת לרגל המאורע. תליתי את הציור על לוח המודעות שלי בחדר, למזכרת.

מזכרת מגיל 15

אני גם זוכרת את הפעם האחרונה שנפגשנו, הסתובבנו ביחד ביום שישי בדוכנים של קניון ערים, הכל היה רגיל וכיף כמו תמיד. ולאחר מכן - לראשונה בחיי חוויתי גוסטינג. היא הפסיקה לענות לי לפלאפון ולהודעות, אפילו לא לטלפון בבית – אמא שלה אמרה שהיא בחוץ והיא תחזור אליי.

בשלב מסוים הבנתי, היא לא מעוניינת יותר בקשר איתי. למה? אלוהים יודע.

ניסיתי לחשוב: מה עשיתי, מה אמרתי, האם פגעתי?

היום אני בטח לא זוכרת, אבל זוכרת היטב שבגיל 18 ראיתי אותה לפתע בצבא. שתינו גויסנו מסתבר למודיעין. כשהיא ראתה אותי בבה״ד 15 על מדים היא אמרה לי כאילו כלום: ״היי טל, מה את עושה פה?״ בחיוך. אחרי ששלב ההלם עבר, עניתי לה ״מה שאת עושה פה״ והייתי גאה בעצמי על התשובה. מאז לא החלפנו מילה. הפעם השניה שחוויתי פרידה מחברה הייתה פרידה מחבר. ידיד גיי, שהכרתי דרך החבורה שהסתובבתי איתה בתקופת הצבא ואחריה, שבגיל 21, כתב לי במסנג׳ר שאני מקסימה, אבל שעוברת עליו תקופה אינטנסיבית והוא צריך קצת מרחק מהכל. מקרה קלאסי של ״זו לא את, זה אני״. כן, בטח.

אחרי שגיליתי דרך תמונות בפייסבוק ומפגשים אקראיים בעיר, שזו לגמרי רק אני, ועם שאר החבורה הכל ממש כרגיל, נעלבתי נורא. התחושה העיקרית שעלתה בי הייתה פשוט עלבון. מה עשיתי לא בסדר? למה אני פגומה? מה לא בסדר בי?

עם הזמן העלבון הפך לפגיעה ואחר כך לכעס. חודשים אחר כך, שלא לומר שנה אחר כך, כשמשום מקום הוא כתב לי שהוא ישמח להזמין אותי ליומולדת שלו, כבר לא נשארתי חייבת, ואמרתי שאני אוותר על ההזמנה.

מאז חוויתי עוד פרידות מחברות. החברה הטובה מהצבא שצברנו מלא חוויות ביחד בתקופה ההיא, שהחבורות שלנו התחברו, שישנה אצלי בבית ובילתה איתי ערבים כיפיים של גיל 20 בתל אביב, פשוט נעלמה והתפוגגה לה. חברה מהלימודים שהחליטה שלא כל כך מתאים לה יותר, חבר טוב מתקופת האוניברסיטה, שהתנצל בפניי בטלפון שהוא מרגיש ״חרא של חבר״, אבל שהוא חייב מרחק. והשיא היה חברה טובה, שאחרי ה-7 באוקטובר אמרה לי שנפלתי עליה כששיתפתי על מישהי שנרצחה.

חלק מהפרידות האלה היו כואבות יותר, חלקן כואבות פחות. חלקן קרו כרעם ביום בהיר, וחלקן היו פשוט דעיכה שקרתה במשך חודשים, של קשר שאין כבר מה שיחזיק אותו היום. זה עצוב להבין שמישהי שהייתה חלק משמעותי בהתפתחות שלך, שסיפרת לה דברים אישיים כל כך – הופכת זרה. אבל לפעמים, זה חלק מההתפתחות שלנו. וזה ממש בסדר לשחרר.

ואם יש כמה דברים עיקריים שלמדתי מכל הפרידות האלה:

לא כולם יאהבו אותי, וזה ממש בסדר.

הפסקתי לנסות לפענח כל שתיקה או היעלמות, ואני כבר לא שולחת בכוח הודעה שלישית, למי שלא ענתה לשתיים הראשונות. למדתי לשחרר. חוץ מפאסון, יש בזה גם משהו הרבה יותר בוגר. כי בדיוק כמו בדייטינג - אנחנו צריכות לרצות את מי שרוצה אותנו. לא כל שתיקה היא חידה שאני חייבת לפתור, ולא כל התרחקות היא הוכחה שמשהו בי לא בסדר. לפעמים אנשים פשוט יוצאים מהחיים שלנו.

וגם, וזה השיעור הכי חשוב, שהוא אמנם קצת קלישאה, אבל גם לגמרי לא: כשמישהו יוצא מהחיים שלנו, הוא מפנה מקום למישהו חדש שייכנס. כוח שימור האנרגיה.

אנחנו צריכים לשמור אנרגיה לאנשים שבאמת נותנים לנו אנרגיה בחזרה. אנחנו לא יודעים מי מחכה לנו שם בחוץ.

ואולי זה הדבר הכי מוזר בפרידות מחברות: שאין להן תמיד רגע חד משמעי. אין שיחת “יחסינו לאן”, אין החזרת מפתח, אין חפצים מהדירה שצריך לארוז או לזרוק. לפעמים יש רק הודעה שלא נענתה, פגישה שלא נקבעה, שם שפעם הופיע כל יום בפלאפון ופתאום נעלם. יש קשרים שנגמרים כי הם היו שייכים לגרסה קודמת שלנו. זה לא הופך אותם לפחות אמיתיים, וזה לא אומר שהם לא היו חשובים. הם היו. הם פשוט לא תמיד אמורים להמשיך איתנו לכל הדרך.

מאת טל נוימן