פעם הייתי קרינג' והיום יש לזה לינק

נתחיל בגילוי נאות. יש באינטרנט כמה טקסטים ותמונות שלי שהייתי שמחה מאוד אם אף אדם עם יכולת קרוא וכתוב בסיסית לא היה מוצא לעולם. לצערי, הם נוצרו בתקופה שבה עוד לא פיתחתי את אחד ממנגנוני ההישרדות החשובים של האדם הבוגר: מודעות עצמית. היו לי דעות, היו לי החלטות, היה לי חיבור לרשת, וזה היה שילוב מסוכן. הארכיון שלי מגיל ההתבגרות נראה כמו קפסולת זמן מתקופה שבה כל תמונה הייתה זקוקה ל-VHS, כמה אימוג׳ים לא קשורים, כתר מצויר ולפחות משפט אחד באנגלית שנשמע עמוק מאוד כל עוד לא עצרתם לחשוב עליו יותר משתי שניות, עם צירוף האותיות ״XD״ בסוף.

והדבר הכי נורא? חשבתי שאני מגניבה.

לא מגניבה בציניות. לא ״אני יודעת שזה קאמפי וזה חלק מהבדיחה״. מגניבה על אמת, וזה אפילו לא נגמר בתמונות. כתבתי פאנפיקים. הרבה פאנפיקים. חלקם נכתבו בתקופה שבה הייתי משוכנעת שאני גם אושיית רשת, גם הדמות הראשית בסרט נעורים וגם האדם הראשון בהיסטוריה שחווה קראש על די-ג'יים הולנדים. לאחד מהם קוראים Mesto. 

למי שלא מכיר, מסטו (מלה סטומפ) הוא מפיק ודי-ג'יי הולנדי שהתחיל את הקריירה שלו צעיר מאוד.

אני הייתי מעריצה שלו בתקופה שבה ״מעריצה״ אצלי לא הסתכמה בלשמוע את המוזיקה ולהעריך את האדם בצורה בוגרת. זה גם לא הסתכם בקריאה של מדורי הרכילות פעם בשבוע. כתבתי עליו, היה לי עמוד מעריצים שלו, ביצעתי עליו סטוקינג מקוון שלא היה מבייש את האינטרפול וגם פגשתי אותו פעמיים, פעם כשהייתי בת 16 ושוב בגיל 18.

הוא היה אז, לפחות מהחוויה שלי, בדיוק מה שהתדמית הציבורית שלו שידרה: קצת ביישן, קצת קלאמזי, מאוד חמוד ועם אנרגיה של בחור צעיר שעוד לא לגמרי למד איך להיות ״כוכב״ או בכלל מודע לעובדה שהוא נראה טוב. אחד הקליפים שלו שהוא הכי התגאה בהם בזמנו הוא בעצם מחווה ל״You Belong With Me״ האייקוני של טיילור סוויפט עם הפתקים בין החלונות והגיבור הצעיר שנראה כמו NPC של נטפליקס.

בקיצור, הוא היה חלק בלתי נפרד מהתקופה המביכה שלי. זו בדיוק הסיבה שהיה עבורי די משעשע לראות שבשנים האחרונות נראה שגם הוא היה שמח להעמיד את התקופה המביכה שלו (כן, זו שבה אני הייתי משוכנעת שאעריץ אותו באובססיה לנצח) מול כיתת יורים.

אני ומסטו

הפיד הישן שלו, שהיה למעשה ארכיון של שנים, נמחק. האסתטיקה נעשתה כהה יותר. פתאום קזינו, סיגריות, חמישים גוונים של שחור-לבן, מבטים קשוחים, ״baddie״ ועוד קצת ״baddie״, ובשלב מסוים כל העסק התחיל להרגיש כאילו עוד שנייה מישהו מניח על השולחן דקנטר ואקדח ולוחש: ״Don Mesto, the family is waiting״.

המחשבה הראשונה שלי הייתה פשוטה מאוד. אחי, הבנו שהתבגרת. אין צורך להעלות על המוקד ילד שכל פשעו היה להיות חמוד. זה כבר מאולץ, וברגע שמשהו נהיה מאולץ, הוא מפסיק להיות מגניב.

ואז נזכרתי בתמונה שלי עם הכיתוב ״Legends never die״ וקעקוע חינה ונאלצתי בצער רב, לסתום את הפה, כי גם אני עשיתי בדיוק אותו הדבר.

תקופות יפות

במשך שנים הסתכלתי על הגרסאות הישנות שלי כמו על קרובות משפחה רחוקות שאני נאלצת להזמין לאירועים רק כי אנחנו בעצם אותו אדם. לי של גיל 14 הייתה דרמטית מדי. לי של גיל 16 הייתה גרופית וחסרת כל מודעות. לי שכתבה פאנפיקים הייתה רומנטית באופן שמצריך פיקוח של מבוגר אחראי, ולכולן, למרבה האסון, הייתה גישה לאינטרנט.

רציתי למחוק כל ראיה לכך שפעם הייתי בן אדם שפחות ידע לכתוב, להתלבש, להתנסח או פשוט להפעיל שיקול דעת בסיסי לפני לחיצה על ״פרסם לכל העולם ואשתו״. את הפאנפיקים הכי רציתי להשמיד, כי למה להשאיר באינטרנט הוכחות לתקופה שבה כתבתי דיאלוגים כאילו חוקי השיחה האנושית הם המלצה בלבד? למה לאסוף חומר מודיעיני נגד עצמי? ואז בשלב מסוים החלטתי דווקא להשאיר אותם, עם כל הידיעה שהם יוכלו לשמש הוכחות נגדי בכל עימות שבו אני מנסה להוכיח את עצמי כאדם משכיל עם ותק והבנה של המקצוע שבסופו של דבר הגעתי לעבוד בו (כמו שתמיד רציתי, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת).

אבל לא כי פתאום קראתי אותם וחשבתי שהייתי הגרסה הספרותית של גרייס ונדרוואל. ממש לא. חלקם עדיין גורמים לי לרצות לסגור את הלפטופ ולבהות בקיר.

השארתי אותם כי הבנתי שאם אני מוחקת כל דבר שעשיתי לפני שלמדתי לעשות אותו טוב יותר, אני מוחקת גם את הדרך. היום אפשר לקרוא משהו שכתבתי אז, לפתוח ספר או כל דבר שכתבתי שכתבתי שנים אחר כך ולראות את השיפור.

אני והקרינג'

אני ועוד קרינג'

פתאום הקרינג׳ הפסיק להיות ראיה לכך שפעם הייתי גרועה, והפך לראיה לעובדה שהשתפרתי. אולי זו גם הסיבה שכל כך קל לי לזהות את הדחף הזה אצל אחרים. את הצורך להגיד: אל תסתכלו על מי שהייתי, תסתכלו רק על מי שאני עכשיו.

טיילור סוויפט ניסחה את זה בצורה הרבה יותר דרמטית ב-Reputation: טיילור הישנה לא יכולה לבוא לטלפון, כי היא מתה. רק שאז היא מילאה את הקליפ של ״Look What You Made Me Do ״ בגרסאות הישנות שלה. זה בדיוק הפרדוקס: כדי לבצע לגרסה הקודמת שלך הוצאה להורג פומבית, אתה קודם חייב להחזיר אותה לבמה.

בעידן הדיגיטלי זה אפילו מסובך יותר. פעם יכולת להיות ילדת סנטר בגיל 15, היפית בגיל 19, לעשות תספורת מזעזעת בגיל 21 ובסופו של דבר רוב האנשים פשוט היו שוכחים.  היום כל גרסה קודמת שלנו ממשיכה לחיות במקביל, על אחת כמה וכמה כשאתה מפורסם והחיים האישיים שלך באמת מעניינים מישהו.

הסטטוס הטיפשי מ-2013 קיים, הסרטון המביך קיים, הדעה שכבר שינית קיימת, התדמית הקודמת שלך קיימת וכבר אין לה את הפריבילגיה למות בשקט, וגם אם הצלחת למחוק הכול, אמא שלך כנראה עדיין מחזיקה את התמונות ובטוחה שהיית הדבר הכי חמוד בעולם גם כשניסית להתאפר כמו מרלין מנסון בשילוב עם לוציפר. העבר הפסיק להיות מקום שאנחנו יוצאים ממנו והפך לחדר נוסף בבית, לכן אולי ההתבגרות בעידן הדיגיטלי כבר לא יכולה להיות מבוססת על החלפת זהות, אלא על יכולת לחיות לצד הזהויות הקודמות שלנו, להתבגר יחד עם הטכנולוגיה וללמוד לקבל את המורכבות.

טיילור הבינה את זה בסוף טוב יותר כמעט מכולם. האירוניה היא שאחרי שהכריזה על מותה של טיילור הישנה, הקריירה שלה הלכה בכיוון ההפוך והיא השתמשה בזה כשיווק גאוני. היא הפכה את הגרסאות הישנות שלה ל- Eras: לא גופות שצריך להחביא, אלא פרקים בקאנון.

היא לא צריכה להיות שוב הנערה של ״You Belong With Me״ כדי לתת לה מקום. היא פשוט לא חייבת להרוג אותה. גם אני לא חייבת למחוק את כל השטויות שפרסמתי. גם ככה הן יישארו לנצח איפשהו בארכיון האינטרנט.

זה אולי הדבר היחיד שהייתי רוצה לראות גם אצל מסטו, דווקא כי אני עדיין אוהבת ומעריכה אותו (שלא נאמר, חלילה, מעריצה, כי זה קרינג׳).

לא חזרה אחורה. לא נוסטלגיה כפויה. בטח שלא ניסיון להחזיר גבר באמצע שנות העשרים שלו להיות הילד שפגשתי כשהייתי בת 16. פשוט קצת פחות מאמץ להוכיח לנו שהוא כבר לא שם, כי בגרות אמיתית לא חייבת להגיע עם מבט מאפיונרי, סיגריה וכותרת שאומרת ״baddie״ (מי כמוני יודעת שהעיקרון הכי חשוב הוא Show, don't tell).

פשוט ההבנה שלפעמים הדבר הכי בוגר שאפשר לעשות הוא להסתכל על הילד שהיית, לתת לו להיות קצת קרינג', קצת חמוד, קצת תמים, ולהמשיך הלאה בלי לערוך לו משפט ראווה, כי לא משנה כמה תנסה להרוג את העבר שלך ואת מי שהיית, הוא בסופו של דבר קצת בן אלמוות שצריך ללמוד לחיות איתו ואם תנסה לחסל, הוא יצוץ כל פעם מחדש במקום אחר.

מאת לי כהן