ריסטוקינג והנסיון למלא את הריק

אני שוכבת במיטה בשעה אחת בלילה וצופה בסרטון של אישה שממלאת קופסאות אקריליק שקופות בקפסולות כביסה בצבעים מדורגים בלי ווליום, כדי לא להעיר את בעלי. יש לה קופסה אחת לקפסולות הלבנות, אחת לאדומות, ואחת לירוקות. הן מסודרות בארון הכביסה שלה כמו תכשיטים בתצוגה. המצלמה מתקרבת לרגע בו היא שופכת את הקפסולות מהשקית המקורית לקופסה החדשה, ויש משהו כמעט פורנוגרפי בתנועה הזו. הקפסולות מתגלגלות אחת אחרי השנייה, ממלאות את החלל בדיוק כמו שצריך.

"זהו", אני חושבת לעצמי. "זה מה שחסר לי בחיים. קופסאות אקריליק לקפסולות כביסה."

למחרת בבוקר אני עומדת בקונטיינר סטור (שזה בדיוק מה שהיא - חנות מיכלים) ומודדת קופסאות בעיניים. יש פה קופסאות בכל הגדלים האפשריים, אבל אף אחת לא נראית לי בדיוק בגודל הנכון. גדולה מדי, קטנה מדי, רחבה מדי, צרה מדי. אני מנסה לדמיין את המדף שלי בבית, אבל הראש שלי לא ממש זוכר מה הגודל המדויק של החלל שאני מנסה למלא וכמובן שלא מדדתי. אני קונה שלוש קופסאות שנראות לי סבירות ומתפללת שיתאימו.

הן לא מתאימות. כמובן.

הבעיה עם סרטוני הריסטוקינג האלה היא שהם מתחילים באמצע הסיפור. את לא רואה את השעות של מדידות, את הניסויים והטעויות, את הקופסאות שלא התאימו ונשארו בפינת המחסן. את רק רואה את הרגע המושלם שבו הכל זורם, הכל מתאים, הכל נראה כאילו תמיד היה ככה.

אני עוקבת אחרי משפעיניות שמראות לי איך הן ממלאות מקררים שלמים בפירות חתוכים בקופסאות זכוכית זהות. תותים בקופסה אחת, אוכמניות בשנייה, אננס בשלישית. הכל מסודר כמו בסופרמרקט אורגני יקר במיוחד. ואני חושבת לעצמי - מתי הן אוכלות את זה? כי אצלי התותים מתחילים להירקב ביום השלישי והאוכמניות נעלמות באיזה פינה מאחורי צנצנת רוטב עגבניות ישנה.

יש משהו טיפולי באופן שבו אני צורכת את הסרטונים האלה. סרטון אחרי סרטון של נשים שממלאות מכלים בדברים. מוצרי טיפוח בחדר האמבטיה, חטיפים במזווה, דברי כתיבה במגירה. יש תמיד מוזיקה רגועה ברקע, ידיים עם מניקור מושלם שמסדרות הכל בדיוק כמו שצריך, ותחושה כללית שאם רק אצליח לארגן ככה את הבית שלי - אז אולי, אולי, גם החיים שלי יסתדרו.

כי זה מה שהסרטונים האלה באמת מוכרים לי, הרי. לא את הקופסאות. את האשליה של שליטה. את ההבטחה שאם רק נצליח לשלוט על החלל הפיזי שלנו, אז גם הכאוס הפנימי ייעלם. שאם הבית מסודר, אז אני מסודרת. שאם יש לי קופסה ייעודית לכל דבר, אז יש לי מקום בחיים.

אבל אז אני הולכת ומתחילה לממש את מה שראיתי בסרטונים, ומגלה שהמציאות היא לא מה שהבטיחו לי. אני קונה את הקופסאות, ומתברר שהן גדולות מדי או קטנות מדי. אני קונה עוד קופסאות, "למקרה שצריך", ועכשיו יש לי בעיה של יותר מדי קופסאות. אני מתחילה לקנות דברים רק בגלל שיש להם אריזה יפה שתשתלב בסידור, ופתאום יש לי שמונה בקבוקים של אותו שמן זית הבקבוק מהמם ושקוף וזה יראה כל כך יפה על השיש.

ואז יום אחד אני עומדת במטבח שלי ומסתכלת על המדפים. על הקופסאות שלא התאימו, על הדברים שקניתי רק כי הבקבוק יפה, על כל הניסיונות שלי ליצור את הסדר המושלם. ויש רגע כזה של בהירות.

הסרטונים האלה כולם על מילוי מלאי. על להצטייד. על לוודא שתמיד יהיה מספיק. שלוש שקיות של קפסולות כביסה בארון, חמישה בקבוקי שמפו רזרביים, מגבונים לחודשיים קדימה. כאילו אנחנו מתכוננים למצור. כאילו אם רק נמלא מלאי מספיק גדול, נהיה מוגנות מפני משהו.

אבל דברים נגמרים. זו האמת הכי בסיסית של החיים. השמפו נגמר, התה נגמר, קופסת הקפסולות שמילאנו בכזאת מסירות מתרוקנת תוך שבוע. יום אחד גם אנחנו נגמר. וכל המאמץ הזה למלא מלאי, לארגן, לוודא שתמיד יהיה עוד -זו בעצם דרך לא להסתכל על העובדה הזו. להאמין שאם רק נהיה מספיק מאורגנות, אם רק נמלא מספיק קופסאות, אז הזרימה הזו של החיים, הדרך שבה דברים מגיעים ונעלמים - תיעצר.

יש משהו סיזיפי במאמץ הזה, נשים שמשקיעות שעות בלמלא קופסאות שיתרוקנו, לסדר מדפים שיתבלגנו שוב, לארגן דברים שייצטרכו לארגן מחדש. זה מעשה שאין לו סוף, שתמיד חוזר על עצמו. אבל אולי זה בדיוק הקסם - להתעסק בזמני, במה שחולף, ולעשות מזה פעולה כמעט נצחית. כאילו הפעולה עצמה של המילוי, של הארגון, היא מה שחשוב, לא התוצאה.

רק שאני לא בטוחה שאני רוצה לחיות ככה. לא רוצה שהחיים שלי יהיו מעגל אינסופי של מילוי מלאי. הבלגן שלי, עם קופסת התה שנגמרה אתמול והשמפו שאני קונה רק כשהוא באמת נגמר, הוא הכרה בזה. בעובדה שדברים באים והולכים, ושזה בסדר. שאין צורך להצטייד למצור כי החיים האמיתיים הם לא רק מלחמה. הם זרימה, והיופי הוא בדיוק בזה, שדברים נגמרים, שצריך ללכת לקנות, שיש מחסור ולא רק שפע.

ועדיין, בלילה, אני לפעמים מוצאת את עצמי גוללת אינסטגרם וצופה בעוד סרטון של אישה שממלאת מלאי של מגבונים בקופסה מעוצבת. ויש משהו מרגיע בזה, באופן מוזר. לא כי אני באמת רוצה את הקופסה. אלא כי זה יפה לדמיין, רק לרגע, עולם שבו הכל במקום הנכון. כל עוד אני זוכרת שזה רק דימיון, ושהבית האמיתי שלי, עם הבלגן שלו ועם הפינות הסודיות שלו, הוא בדיוק המקום שאני צריכה להיות בו.