עשיתי בוטוקס בגיל 29 ופרסמתי את זה בסטורי

שבועיים לתוך המלחמה עם איראן, בין סבבי השלמות מצרכים ממוקדות בסופר לבין ריצות למקלט, ובמקום לשבת ולגלול בכל אתרי החדשות המתפרצות, החלטנו רומי חברה שלי ואני לנצל את העובדה שאין משהו חשוב או טוב לעשות, ויצאנו ל"חגיגת בוטוקס" אצל ד״ר יעל רפפורט, הלא היא אמא של רומי.

באווירה משפחתית ומעט אפוקליפטית, פרקנו קצת מתחים בידיה המקצועיות, ובעיקר התמסרנו, בעל כורחנו או מרצוננו, לעקרונות המנחים של אידיאל היופי.

אבל מה זה אומר בכלל, "אידיאל היופי"?נשמע קצת כמו קלישאה, לא? חצי עולם טוען שהוא לא קיים בכלל, חצי אחר משקיע בו את כל החסכונות שלו.

האם אני אישה שמיישרת קו עם סטנדרט שמישהו אחר הגדיר? יכול להיות. האם אני אוהבת את המצח שלי חלק? חד משמעית. מה לי ולמילים גדולות כמו אידיאל? כל האידיאליסטים כבר מתו מזמן. בסך הכל רציתי תחושה שאני יכולה לעשות מה שבא לי, עבור עצמי.

התוצאה הייתה כל כך יפה, שהרגשתי שאני חייבת לשתף אותה עם העולם כשירות לציבור. אז התמקמתי בתאורה טובה, עשיתי סלפי, והעלתי את התמונה לסטורי שלי באינסטגרם. כמות התגובות הייתה היסטרית, והטלפון של ד״ר רפפורט התחיל להישלח לכל עבר, עם המלצה חמה ואישית ממני (״תגידי לה שהגעת דרך סיוון רזניקוב״!). 

לכל הצקצקנים הממלמלים את המנטרה הקבועה: ״בדור שלנו זה לא היה״, ״הכל אצלן מוחצן״, או ״הן מתבגרות מהר מדי״, אני רוצה לענות - נכון! יש לנו אשכרה גישה לא מוגבלת לציוויליזציה!, אבל אז אני נזכרת שאני בחורה אינטליגנטית ומלומדת, ושולפת כמה עובדות ונתונים היסטוריים:

כבר במאה ה-19 נשים היו קושרות את עצמן במחוכים עד כדי עילפון כדי לעמוד בסטנדרט של "מותניים צרים". בשנות ה-50 זה היה השיער המושלם והחצאיות המתנפנפות, ובשנות ה־90 ה-"heroin chic" של דוגמניות רזות-עד-כדי-שקופות. אף אחד אולי לא היה אידיאליסט מספיק כדי למנות אידיאלים, אבל ה״סטנדרט״ הזה תמיד היה שם. 

מה שבאמת השתנה, הן אנחנו.

ב-1961 פרץ הגל הראשון עם פיתוח הגלולה למניעת הריון, ובפעם הראשונה בהיסטוריה נשים חזרו לשלוט באופן מלא וחופשי בגוף שלהן. במקביל, התפתחו תנועות פמיניסטיות שדרשו שוויון זכויות בעבודה, בזכות להצביע, ובזכות להטיס מטוס (תודה אליס!). ההיסטוריה שלנו מלאה ברגעים שבהם נשים קיבלו בחזרה שליטה על חייהן, על הארנק שלהן, על הבחירות האישיות שלהן. להסתכל על עצמן קודם כל בתור נשים, ואז בתור אמהות, רעיות ובנות זוג. 

מה שבאמת (עדיין) לא השתנה, זו ההסכמה לדבר על טיפולים קוסמטיים בשקיפות.

בלי להסתייג, בלי להתנצל, בלי להקטין: ״רציתי ממש ממש טבעי״, ״זה היה חלק מהליך רפואי״, ״עשיתי פחות מחצי מזרק״. למי אכפת? כן, עשיתי מזרק ש-ל-ם של בוטוקס במצח, שילמתי עליו מכספי, אני עושה מה שבא לי ואיך שבא לי, ואני עפה על החיים שלי! אם קים קרדשיאן יכולה, אז גם אני. 

בוטוקס (שם קוד), הוא התמצית של כל אלה יחד:אישה מסתכלת על עצמה במראה ואומרת - את זה אני אוהבת, את זה פחות. ואז? לוקחת את עצמה, את כרטיס האשראי שלה, נכנסת לרכב שלה - ונוסעת לקליניקה הקרובה לביתה. היא לא צריכה ״להרוויח״ את הזכות הזו מעצם הגיל שלה, המעמד שלה או הגבר שאיתו היא מתרועעת - היא ניתנת לה מעצם היותה. בלי לבקש רשות, בלי להצדיק ובלי להתנצל.

זה אולי נשמע שטחי, אבל זו בדיוק הנקודה: החופש לבחור אם להיות “טבעית” או אם לשנות, הוא לא מובן מאליו. הנגישות, המודעות והאפשרות הפשוטה לקום ולעשות משהו בשביל עצמך, הן פועל יוצא של עשרות שנים של מאבקים פמיניסטיים ושל פריבילגיה מודרנית.

זה לא סיפור על אידיאל היופי, זה סיפור על חופש. לא רק חופש תנועה או חופש כלכלי, אלא חופש בחירה אמיתי ומודע, לעמוד בגאווה, להחליט על עצמנו, ולדבר על כל מה שנרצה - על מה שעשינו ועל מה שעוד נעשה. הטובות, לבוטוקס!

מאת סיוון רזניקוב