עם החזרה לניו יורק אני מחבלת בנוסטלגיה

לא מזמן חזרנו לארץ לתקופה מניו יורק. יש משהו שמפעם לפעם מרגיש שונה, הנרמול של חיי היום יום פה קצת מתפוגג. אם לא מזמן הייתי סתם נוסעת לבית של ההורים שלי, אז היום אני נוסעת וכל הדרך נזכרת באנקדוטות ילדות למיניהן. המרחק והזמן גורמים לכל מה שמוכר ורגיל להפוך כביכול לנוסטלגי.

כשאני חוזרת לניו יורק אני מתחילה דף חדש. יש בו הרבה יותר שליטה על נרטיב החיים שלי, לעומת חיים שלמים שנולדתי אליהם. רובם לא היו הבחירות שלי אלא בעיקר המזל שלי. אני מרגישה שאני במקום כל כך שונה היום שלפעמים מרגיש שהוא שייך למישהי אחרת ולא לי. 

אני בסבבה שלי בסנטרל פארק

לפני שנה אבא שלי נפטר ובמשך תקופה צפיתי בו הולך ודועך אל מול מחלה שהסוף שלה היה ידוע מראש. מאז כל חזרה שלי לארץ מדליקה בי להבה של טריגרים רגשיים שכמעט בלתי אפשרי להשאיר אותם על אש קטנה.

עד לא מזמן כשהייתי חוזרת לבית של ההורים שלי, אחרי נסיעות ארוכות, הייתי נכנסת לחדר שלי וגל של נוסטלגיה היה שוטף אותי. גל של זכרונות מתוקים ומנחמים, אבל היום הוא מגיע עם טעם מר והוא סוחב איתו בעיקר את התקופה האחרונה והצורמת שנצרבה בי כשאבא שלי עוד היה בחיים.

עם כמה שאני מנסה לזכור אותו ברגעים היפים, התמונות הקשות של הסוף מנהלות לי את מגירות הזכרון והן אילו שנפתחות לרוב כשאני נזכרת בו. 

יש משהו משחרר בעובדה שאפשר לברוח חזרה למדינה אחרת, להשאיר את הכל מאחור ולבחור באסקפיזם.

היא מאפשרת לי לברוח מטריגרים ופינות חשוכות שנוטות להציף המון כאב. אבל לצד זאת, היא מכריחה אותי לוותר על טיפול בחשיפה שהתפקיד שלו לרכך את הטראומות שחוויתי בארץ סביב האובדן. אני בטוחה שאם הייתי ממשיכה לחיות בארץ, הן כנראה היו נחלשות באופן טבעי אל מול כוחו של ההרגל והשיגרה. 

עם המשפחה בארוחת שישי אצל ההורים

זה קצת אבסרוד לחשוב ששהייה ממושכת בארץ היא למעשה הסוס שצריך לעלות עליו שוב ולהתמודד. אבל מי רוצה להתמודד כשיש נתיב בריחה ברור. מי רוצה לחזור לאותם קירות שרוטים שמעלים זכרונות כואבים ומתישהו להודות בהם. מי רוצה לדהור אל עבר ההשלמה והחיים שאחרי.

מאוד נוח להישאר בתוך קונכיית ההתקרבנות העצובה שלי וכל ציפייה לסיים את זמן החסד הזה היא מוגזמת בעיניי.

בביקור הזה קרה משהו מוזר. קבעתי להיפגש עם אחת מחברות הילדות שלי. חברה שהיא כמו אחות ואנחנו בלתי נפרדות מגיל קטן. אבא שלה נפצע קשה בתאונה וביקרתי אותה בבית החולים היכן שהוא אושפז. 

מצאתי את עצמי חוזרת למקום שבו גם אבא שלי אושפז כשהחלה הידרדרות במצבו. 

למעשה לפני שנה בדיוק, חברה שלי ואני חזרנו לשבת מתחת לאותו בניין, על אותם ספסלים בבית החולים איכילוב. שתינו נקלענו לסיטואציה דומה אך הפוכה רק שהפעם אני נחמתי אותה והייתי שם בשבילה. 

מבפנים רציתי למות, הרגשתי כל כך חנוקה והגודש בגרון איים להתפוצץ, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להחזיק את עצמי כי היה לי חשוב להיות שם בשבילה.

לא יכולתי שלא לתהות על המעגליות של הסיטואציה המוזרה הזו, על החיבור העמוק והכמעט גורלי שלנו. 

החיים מחזירים אותי להתמודד בעל כורחי עם מה שאני בורחת ממנו הכי הרבה, ועוד מעמידים אותי במבחן חברות שאין סיכוי שאתן לעצמי להיכשל בו. 

חשבתי על זה שיש טראומות בחיים שלא בטוח שנמצא סיבה הגיונית להתמודד איתן, ואולי פשוט ניתן להן להיכנס לתהליך שכחה טבעי. איכילוב זה מקום כזה. הוא היווה את שירת הברבור בהיפרדות מאבא שלי. וזה המקום האחרון שחשבתי שאצטרך לחזור ולהתמודד איתו מהבחינה הזו.

זה בטח לא סוס שהיה שווה לעלות עליו שוב.

לחזור לשם ולכל המקומות הצורמים האלה שמקפיצים את הטראומה כמו אזעקה לקראת טיל, זה קשוח. יש משהו כמעט מזוכיסטי ביכולת שלנו לחטט בפצעי הטראומות. להיזכר בסיטואציות קשות להצטמרר מהן שוב ושוב ולהשאיר אותן טריות במוח שלנו. איך באמת גורמים לתמונות המצלקות של החיים להיות פחות שורפות בכל פעם שנזכרים בהן? האם זה שריר שצריך לאמן? ועד שיקבל צורה נצטרך לסבול?

לחזור הביתה, לבית של ההורים שלי זה לא כמו לחזור לאיכילוב, לשם חזרתי במקרה. זה לחזור למקום שאני אוהבת, זה לרצות לחוות שוב נוסטלגיה. נוסטלגיה היא תחושה כל כך חשובה בעיניי כי היא צצה מתוך התרפקות על זיכרונות מתוקים ומווסתת עצב מסוים על מה שאיננו עוד. וזו התחושה שהכי חסרה לי כרגע, כי היא עטופה בכל כך הרבה כאב ומנועה מכל ניסיון לנרמול. 

בסוף החזרה לניו יורק היא כמעט ממכרת במובן הזה שהיא נותנת לי מרחב פחות טעון לשהות בו, אבל באותה נשימה היא גם מחבלת לי בנוסטלגיה.

בבחירה להמשיך לברוח במקום להתמודד ולנרמל את הכאב, אבל גם בעובדה שרחובות ניו יורק לא יעטפו אותי בזיכרונות ילדות. אני לא אוכל להסתובב בין רחובות ופינות אייקוניות שיזכירו לי רגעים משנותיי הצעירות יותר להתרפק עליהם. ניו יורק- מדהימה ככל שתהיה, עדיין לא הרוויחה את תחושת הנוסטלגיה שאני כל כך כמהה לה, כי האמת היא שהיא עובדת הכי טוב ממרום הזמן.

פשוט ניו יורק

בסוף לכל בחירה להיות במקום מסוים, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אני מאמינה שחלק במסע הזה של מעבר לגור בחו"ל לצד התמודדות עם אבל כל כך גדול, הוא הניסיון להבין גם דברים כאלה. 

לפעמים מרגיש שהפריבילגיה לבחור היא בעוכריי. אני חושבת שאחד הדברים הכי קשים בחיים הוא הבחירה להישאר ולהתמודד עם חוויות לא פשוטות כשכל מה שבא לנו הוא לבחור בדרך הקלה והיא תמיד לברוח.

הייתי רוצה לחזור לארץ ולהסתובב בין מרחבים שיעלו לי זכרונות טובים ולא כאלו שאני מנסה למחוק. 

הייתי רוצה לחזור לבהות במשהו, להשתהות דקה או שתיים בתוך הרגע שהוא מחזיר אותי אליו, ובסוף לחייך. 

והייתי גם רוצה להמשיך לברוח מכל מה שממשיך להכאיב לי. 

אני רוצה הרבה דברים. לא תהיה לי ברירה אלא להתמודד כמו עם כל דבר בחיים. 

אין מנוס, ובסוף אצטרך למצוא את הסוס הכי פראי, לעלות עליו ולדהור קדימה בלי להסתכל לאחור.