top of page

אולי יעניין אתכן גם...

על הלילה שבו (כמעט) מתתי מכלבת

Oct 25
3 min read

אז החלטתי לעשות טיול למזרח שהצריך ממני חיסון לכלבת. אני לא היפוכונדרית או משהו. טוב אולי קצת כן, אבל באופן אובייקטיבי אתמול אחרי שעשיתי את החיסון, כשנכנסתי לישון, התחלתי להרגיש לא הכי טוב.


ופתאום התחלתי לשחזר ונזכרתי שהאח שעשה לי את החיסון היה נראה לי לא הכי מפוקס ואמרתי לעצמי שרק חסר לי שהוא החדיר לי בטעות את הכלבת עצמה במקום את החיסון. או שהיה איזה פאק בחיסון שהיה אמור להיות מומת ושעכשיו אני כולי כלבת ושבסוף הדבר היחיד שיומת זאת אני. ואז נזכרתי ששמעתי פעם שכלבת מתפשטת לאט מאיזור הנשיכה ישירות אל הלב.


עכשיו מה הבעיה? שמקום החיסון, מה זה קרוב ללב, בקו אווירי. ואני לא באמת יודעת איזה מסלול הכלבת תבחר ואיזו פניה היא תיקח, אבל אם היא לוקחת קיצורי דרך יש לי משהו כמו רבע שעה.


ולפני שאתן שיפוטיות וחושבות לעצמכן שזה נשמע לכן מופרך או משוגע, תדעו שעכשיו כשאני כותבת את זה, גם לי זה נשמע ככה. אבל גם תזכרו שיש איזה קסם בלילה שפתאום דברים שהם הכי מופרכים באור, נשמעים הכי משכנעים בחושך ואין לאף אחת מאיתנו מה לעשות נגד זה.


הנה אני נגועה (כמעט) בכלבת
הנה אני נגועה (כמעט) בכלבת

ואז פתאום התחילו לי מלא מחשבות קיומיות וכל מיני דברים רנדומליים קפצו לי לראש. וגם הרגשתי שממש חבל שהבנתי את כל הדברים האלה רק רבע שעה לפני הסוף שלי. ושאם לא הכלבת הזאת, אז יכולתי לעשות שינוי אמיתי. ואולי אפילו לסחוף עוד אחרי. לא יודעת איך, רק יודעת שלא דרך פוליטיקה, כי אני לא מבינה בזה כלום. בעיקר הבנתי שנמאס לי. נמאס לי מדברים שנשמעים שוליים וקטנים אבל שיכולים ממש ליצור שינוי בגישה. בחיים. באיך שלא תקראו לזה.


נגיד נמאס לי להכניס את הבטן.


עכשיו נגמר הקיץ ואיתו נגמרה לי כל הסבלנות. חלאס. לא נושמת עמוק כדי שתיכנס. לא מקשיחה אותה כדי שיבצבצו ריבועים. אין ריבועים. אין. זה לא בגנים שלי. סורי. נגמרה הסאגה הזאת.

נמאס לי לעשות תסרוקות של שיער חלק.

להשטיח ולהחביא את התלתלים. לישר אותם כל עוד נפשי בי. לקנות את כל סוגי הסיכות וכל סוגי הקרמים. לא עוד. זה כואב וזה גם יקר.


נמאס לי לצחוק מבדיחות שממש לא מצחיקות אותי כי לא נעים לי.

חוש ההומור שלי ספציפי. בעצם זה לא נכון. גם את זה אמרתי כי לא נעים לי. לא כולם מצחיקים אין מה לעשות. מי שלא מצחיק שיפסיק לנסות. שינסה מקראמה. שישב בחדר שלו בשקט ויקשור חוטים ויעזוב את כולנו בשקט.

נמאס לי לפחד לפרסם פוסט כדי לא לצאת יצורה.


וגם נמאס לי להיכנס כל דקה לפייסבוק כדי לראות כמה לייקים יש. תודה אמא על זה שאת קוראת כל כך אדוקה ומגיבה לי על כל פוסט שחמסה עלי. אוהבת אותך. את אי של שלווה בכל מה שנמאס לי ממנו. וחמסה עליך גם.

נמאס לי להיכנס כל רגע לחדשות ולקוות שיש מלחמה כי אני חייבת עצירה כלל מערכתית דחוף ואין לי אומץ לעצור לבד. וגם לא משנה כמה מנומסת אני אהיה, לא נראה לי שאצליח לגרום לכולם פשוט לעצור הכל ולהפסיק ללכת לעבודה ולהסתגר בבתים. עכשיו כשאני חושבת על זה לעומק אולי כן שווה לפחות לנסות..


נמאס לי להיות האישה היחידה בחדר בכל עבודה שכוללת מחשב שעבדתי בה. נמאס לי שתמיד המזגן קר שם מידי ושאם הם מסכימים לכבות אותו הם ג׳נטלמנים. נמאס לי שהם מעיזים לעשות מסיבות בריכה. נמאס לי שכדי להתחמק מזה שהבוס שלי יראה לי את המפשעה אני צריכה לשבת מחוץ לבריכה ולהזיע בגב, אבל שום דבר לא יכול להציל אותי מלראות לו את שיערות החזה, במקרה הטוב, כי הוא כבר עמוק עמוק בתוך המים.


נמאס לי להרגיש כל שנה שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש. לחשוב, להתעקש, לנסות להכיר את עצמי. שוב ושוב ושוב. ושוב. ודי. צריכה הפסקה מכל ההיכרות הזאת. לפעמים כל השינויים האלה יכולים גם לעשות נזק. הינה דוגמה, רק אתמול בבוקר, בדרך לחיסון, ראיתי שהוציאו מחדש את הצ׳יטוס בוטנים, רק עיגולים. די. למה. הרי הטעם לא ישתנה. הוא ישאר בוטנים מגעיל, אז למה לקחת את השפיצים הכייפים האלה. לא צריך להתעקש להמציא. לפעמים אפשר להישאר כרגיל. רגיל.


ואולי זאת הכלבת אבל תכלס נמאס לי לעשות כאילו אני בסדר. כאילו יש לי מצב רוח. כאילו אני תמיד מחייכת. כאילו אני אף פעם לא עצובה. כאילו תמיד נעים לי. כאילו הכל עובר ליידי ולא נכנס. כאילו כיף לי לכתוב וזה מספיק ואיזה כיף שמצאתי. כי זה לא מרגיש שמצאתי. כי לפעמים זה פשוט לא מספיק. כאילו אני מספיק חזקה כדי שלא יזיז לי אם מישהו קורא או לא קורא כי העיקר הכוונה ואני הרי באמת מתכוונת. אז אני יודעת שזאת מין פרה קדושה ולא כדאי להכין ממנה סטייקים אבל מישהו צריך להגיד את זה. לפעמים הכוונה היא לא העיקר. לפעמים יש עוד עיקרים.

ואם הם לא קורים ואם אין קהל אז גם אני, כמה חזקה שאני לא אהיה, גם אני שואלת למה. וכל הלמה האלה, אז דיי נמאס לי מהם כבר.


ואיכשהו כל הרשימה הזאת. תוך כדי כל הלילה הזה, עבדה כמו לספור כבשים ובסוף נרדמתי. קצת עצבנית ועם חרדה קיומית אבל נרדמתי. קמתי הבוקר והכל פתאום הרגיש כמו חלום רחוק. הסתכלתי במראה. אין זכר לכלבת. שמתי ג׳ינס, הכנסתי את הבטן ויצאתי לעבודה.



מאת נוי אליאסי


  • Instagram
בואי לעקוב אחרינו
bottom of page