נועה קירל, נפל לך הצ'יפס

נועה קירל מוציאה שיר חדש, “את הכי יפה כשטעים לך”, שמבקש לעסוק בדימוי גוף ולכאורה גם במה שהיא עצמה חווה סביב הסוגיה הזו.

זה לא נושא שולי, בטח לא עבור מי שחיה כבר שנים באור הזרקורים, תחת מבטים בלתי פוסקים וביקורת כמעט יומיומית על איך שהיא נראית.

יש לי הרבה מה להגיד על השיר ועל הקליפ ואני הולכת לתקוף את זה מכמה כיוונים.

אז אני אתחיל דווקא מכיוון אחר.

בזמן שכולם מתחפרים בשיח על הפרעות אכילה וקונוטציות של בולמוסים, הטייק שלי מתחיל במקום אחר לגמרי: בביקורת על רמת המוזיקה בישראל, שהולכת ומידרדרת מרגע לרגע. השיר נשמע כמו שיחה שנועה מנהלת עם כל מי שמסביבה, ועל גבי זה הולבשה מלודיה קליטה (גנובה?) שגורמת לכולנו לזוז בכיף ברגע ששומעים אותה.

עוד הפקה מוזיקלית מדויקת וקליטה של צמד יוצרים אחים, חברים או בני דודים ששמים את כל הביטים הנכונים במקום הנכון, כדי שהשיר יתפוס, יידבק, ויגרום לנו לזמזם אותו לאורך היום… גם אם קצת בשנאה.

אבל הטקסט - שם כבר עולה בעיה אחרת. יש בו זלזול מסוים בשפה העברית. וזו לא רק ביקורת על השיר הזה, אלא על מגמה רחבה יותר: דור שלם שמפיק “שירים”, ולא כותב אותם. בעשור האחרון אין כבוד למילים, למשפטים, ולמורכבות שהשפה העברית יכולה להציע. 

"לפעמים אני בקטע של הגם וגם

שהוא יגיע בזריז ושיגיע חם

נדרג אותו חמש, נביא לו טיפ מוגזם

‫(איי) שליח, וואו‬"

מילים כדורבנות.

אתם אולי תחשבו שאני זקנה, אבל אני מילניאלית גאה, כזו שאוהבת ומעריכה את השפה שלנו.

יש כאן דור שגדל על עיוותים ועל רמה נמוכה של טקסטים בשירים, ואני כבר לא בטוחה שנשארה לו היכולת או אפילו הרצון לקלוט מסרים מורכבים. אז איפה בכלל נשאר לנו לפגוש שפה רהוטה? בספרים שאנשים קוראים פחות ופחות? בטלוויזיה שמאבדת מהשפעתה? או בסושיאל שם המצב כבר מזמן יצא משליטה?

לאורך השנים נועה קירל הוציאה לא מעט להיטים ואני מודה שברגע שהם מתנגנים ברחבת הריקודים או אפילו בנסיעה ברכב, אני ישר קופצת ומזמזמת בכיף. אבל אצלי הם תמיד נשארים בקטגוריית ה־entertainment.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היא הוציאה שיר שהוא קצת פחות מפונפן, פחות מוגזם, כזה שמנסה להגיד משהו בלי כל השכבות שמסביב. ואולי דווקא כאן, סביב נושא כזה, הייתה לה הזדמנות לעשות את זה.

אבל בסוף, נראה שהכסף מדבר והמרדף אחרי הלהיט הגדול, זה שגם ייתפס וגם יידבק, הכריע שוב את הכף. והפעם, אפילו לא בקטגוריית הבידור אלא יותר בקטגוריית הטראש.

הכיוון השני הוא הקליפ עצמו.

אני האחרונה שתזלזל בנושאים כמו דימוי גוף או הפרעות אכילה. נשמע שיוצרי הקליפ לא חושבים ככה. משהו מרגיש מאוד ציני.

מתוך עמוד הפייסבוק של נועה קירל

אני בטוחה שקליפ שמציג בחורה חטובה, שנעה בדיסוננס בין המבורגר וצ’יפס לבין הליכון בחדר כושר בלוס אנג’לס, לא מנסה לייצר שיח עמוק ובגובה העיניים עם הקהל שלה בארץ. זאת הייתה המטרה, לפחות לפי מה שהיא טוענת בפוסט שפרסמה בנושא. להפך - הוא מרגיש שטחי, כמעט מזלזל בנושא.

אין לי ספק שנועה מתעסקת הרבה במראה שלה, ושהתקשורת עוסקת בזה לא מעט, וזה באמת לא משהו שהיינו רוצים לנרמל כחברה. אבל האמת היא שחלק מלהיות באור הזרקורים מגיע עם זה, ואין לזה באמת מנוס. זה היה שם תמיד, וכנראה גם יישאר.

ולכן, הניסיון “להיתמם” ולחשוב ששיר או קליפ כזה יתפס בתור עיסוק אותנטי בנושא רגיש כל כך, מרגיש לי מנותק ונצלני.

צילום מסך מתוך הקליפ ביוטיוב

הצילומים בקליפ מעתיקים אסתטיקה כמעט פורנוגרפית. שיתוף הפעולה הצועק של אדידס, דאנקן דונאטס, ומגוון מותגים אחרים, מגוחך. החברות של נועה שמשחקות בקליפ, נותנות לו אווירה של מגמת תיאטרון בתיכון. הרגע שבו רוברטו, בשיא המגלומניה, נדחף עם “איש חכם פעם אמר לי”, מביך. לפחות הייתם מביאים את אבא שלה.

בכלל, קליפ שמצטלם בלוס אנג’לס אבל מתחפש לתל אביב, בחלקו ברחובות עם מצלמת אייפון, נותן תחושה של הפקה זולה שנבנתה מתוך אילוץ או שעמום. הפקה שנראית כמו הפסקת פרסומות שלא הייתה מביישת תוכנית בפריים טיים של קשת.

בסופו של דבר קיבלנו קליפ מאוס שמזלזל בצופים.

צילום מסך מתוך הקליפ ביוטיוב

כל אלה יחד יוצרים תחושה של מוצר מלאכותי מדי, כזה שמאבד את הערך של נושא שבאמת ראוי ליותר. בסוף, זה מרגיש פחות כמו אמירה ויותר כמו תעלול יחצני נוסף במכונה המשומנת שמטרתה להחזיר את נועה לכותרות. לא אתפלא אם הפרובוקציה תוכננה מראש, בניסיון נואש למכור עוד כרטיסים למופע הקרוב, שנדמה שקצת לא מצליח לייצר את ההייפ שציפו לו. עובדה שנועה חזרה להיות הנושא החם בפיד של כולנו.

באופן אירוני, דווקא הדיון שנוצר סביב האמירה של ידין גלמן על כך שלבנו “יש תפריט” הרגיש לי הרבה יותר אותנטי ונכון. אני לא חושבת שהוא תכנן שהאמירה הזו תעשה כזה רעש או תהפוך לויראלית. זו הייתה שאלה שנשאלה כמעט במקרה, תשובה שניתנה בלי פילטר והיא עוררה המון ביקורת, ובצדק. בעיני רבים היא הייתה בעייתית. אבל דווקא שם קרה משהו הפוך: מצאנו בין השורות משהו אמיתי להיאחז בו. משהו להתעכב עליו. ונוצר שיח לא מושלם, לא נקי, אבל כן עמוק וראוי. בלי יותר מדי מניירות. בלי תפאורה. בלי צ’יפסים מפוזרים על הרצפה כדי לייצר דרמה.

רק אמירה אחת, לא מתועשת שהצליחה להדליק דיון אמיתי.

צילום מסך מתוך הקליפ ביוטיוב

בסופו של דבר, אפשר לדבר הרבה על דימוי גוף, הפרעות אכילה וכל מה שהיא מנסה להעלות אבל יש דרך לעשות את זה.

כל אישה מתמודדת, במידה כזו או אחרת, עם השאלות של מה לאכול, כמה לאכול ואיך היא נראית. זה כנראה תמיד יהיה שם. ודווקא היא הייתה יכולה להוות דוגמה נהדרת לכך.

במקום זה, היא בחרה בגימיקים שיווקיים שמפספסים את המהות, ומרחיקים יותר ממה שהם מקרבים.

הכיוון האחרון הוא האישי.

האמת היא שהיא כבר לא ילדה. היא לא צריכה את ההורים שלה, ולא את רוברטו, שיסננו, שיעטפו, או שיתווכו את המסרים שהיא באמת רוצה להעביר.

היא גם לא צריכה סוללת יח״צ משומנת שתנתח כל סטורי שהיא מעלה.היא יכולה פשוט להיות היא. במיוחד אם זה נושא שבאמת קרוב לליבה.

אבל נדמה שהגענו למצב שבו גם התכנים והפוסטים שלה מרגישים מעובדים לא פחות מההמבורגר בקליפ. קשה לי להאמין לה. האמת היא שאחרי הרבה שנים שהיא תחת גדוד של אנשים שמנהלים אותה היא הפכה, במידה מסוימת, להולוגרמה של עצמה.

הרבה ילדים שגדלו תחת אור הזרקורים מגיל צעיר, הגיעו בשלב מסוים לנקודת שבירה וניסיון למרוד בכל מי שכביכול “שלט” או ניסה לעצב את הדימוי שלהם, שלעתים הסתיים בברייקדאון מתוקשר. ראינו את זה אצל מיילי סיירוס, ג'סטין ביבר, דמי לובאטו, סלינה גומז, ועוד רבות וטובות. אני לא אומרת שזה שלב הכרחי באבולוציה שלהן - נראה שנועה קירל דווקא הצליחה להתחמק מזה ולשמור על עצמה. אבל אולי זאת הסיבה לתחושה הסינתטית בסיפור: היא לא באמת השתחררה משלשלאות המשי שמחזיקות אותה. 

המשמעות היא שאנחנו עדיין לא באמת יודעים מי זו נועה קירל. אנחנו מכירים את הכוכבת, את המותג, את הפרזנטורית, אבל פחות את האדם שמאחורי כל זה. היא לא עברה איזו תפנית תדמיתית או אמנותית שמרגישה באמת מטלטלת, לא רגע שבו היא שברה את הכלים, שינתה כיוון, או הכריחה אותנו לראות את האופי האמיתי שלה.

מעבר ללהתחטב קצת, להתחתן, להוציא עוד קמפיין ועוד להיט, הכול עדיין מרגיש מאוד מנוהל, מאוד מחושב ומאוד בטוח. אבל בעיקר - משעמם.

מתוך עמוד האינסטגרם של נועה קירל. קמצוץ של אותנטיות

בשום שלב לא הבנתי מי זו נועה קירל האמיתית. הייתי ממש שמחה לגלות. לצערי, בפופ כמו בפופ, הזמן עובד נגדה. יגיעו כוכבות חדשות, לא פחות מוכשרות, ויקחו את אור הזרקורים. עם הזמן היא תהיה פחות ופחות רלוונטית, ולי כבר לא יהיה אכפת לגלות מי היא. הייתה לה הזדמנות פז כאן, והיא פספסה אותה לגמרי.

אם הייתי יכולה להגיד לה משהו ישירות - את כבר בת עשרים ומשהו, בטוח יש לך אופי, יש לך סיפור, עבדת קשה מאוד, בנית לעצמך קריירה מדהימה. אולי הגיע הזמן לכתוב את הסיפור שלך, ולא להפיק עוד גחמה של רוברטו.