מי אנחנו באמריקה

לא מזמן אני ובן זוגי הלכנו למסעדה עם כמה מהלקוחות שעובדים איתו והיה מעניין לשמוע איך הם בוחרים להציג את עצמם, לפחות חלקם. אולי בעקבות העובדה שאנחנו חצי בארצות הברית וחצי בארץ, אנחנו מצליחים יותר לשים לב לניואנסים הקטנים בתרבויות, להבדלים בין המנטליות של האמריקאים לעומת זו שלנו. 

בארצות הברית, אנחנו ישראלים לכל דבר, ואילו כשאנחנו בארץ אנחנו כנראה בכל זאת מתחלקים לעדות ומוצאים שונים בשיח כזה או אחר. אבל מה שמפליא הוא שהאמריקאים הרבה פעמים מציגים את עצמם כשייכים לזהות שורשית אף על פי שהם דור שלישי, רביעי ואפילו חמישי בארצות הברית. תומר (בן זוגי) טוען שזה קטע לא ברור אצלם, למה שיציגו את עצמם כסלובנים אם מדובר בכלל בסבים ובסבתות שלהם ולא פשוט כ"אמריקאים"? אני טוענת שאפילו הם מבינים שלהיות אמריקאי עלול להיות ריק ונבוב מדי. בעודינו מתדיינים במונית חזרה הבייתה על הנושא, הוא דובק בטענה שלא צריך להתעסק בזהות שלנו יתר על המידה ובטח לא בהגדרות, זה עלול לחבל בשיחה ולהביא למצב לא נעים. 

אני מאמינה שכל אחד רוצה שיהיה לו סיפור, שתהיה לו דרך לעבות את השיחה, שיהיה לו משהו אישי לתרום. לפעמים הסיפור הזהותי הופך את השיחה למעניינת ואותנטית, היא אף עשויה ללמד דבר או שניים על העולם. אני לא חושבת שתומר ידע או שמע הרבה על המלחמה בסלובניה בשנות ה-90 עד לאותה שיחה עם הלקוח שהציג את עצמו כ"סלובני". 

כמובן שזה מאוד תלוי איך הם מציגים את עצמם - בהלך רוח של שיחה, זה עלול להשמע מעט מנותק לפעמים, אבל אם יודעים להציג את זה בקונטקסט קשור והגיוני זה יכול להיות מאוד מגוון ומעניין.

אני חושבת שהרבה מאיתנו רוצים להרגיש שייכים אבל ההמצאות במקום כל כך גדול כמו ארצות הברית שמכניס את כולם לתבנית "האמריקאית" יכולה להביא לתחושות של גנריות ובנאליות, אני אלך אפילו קצת יותר רחוק ואגיד שלפעמים גם קצת של ריקנות.

בסוף אמריקה היא מדינה (או 50 מדינות) של מהגרים שהגרו אליה מכל העולם מהרגע שהיא הוקמה איי שם ב- 1776 והיא נחשבת צעירה באופן יחסי למדינות אחרות בעולם כמו אסיה ואירופה. לכן, זה יהיה כמעט אבסורד להתעלם מתרבויות שונות ואלמנטים היסטורים שאנשים בוחרים להשתייך אליהם, הם לכאורה עדיין יודעים או זוכרים ממקורות ראשונים את הסיפור השורשי שלהם וזה מזכיר סיטואציה דומה לזו שלנו הישראלים.

אולי באמצעות כך, אנחנו רוצים לספר משהו אחר על עצמנו, להרגיש מיוחדים ואני לא חושבת שזה דבר נרקיסיסטי בהכרח אלא אף דבר חשוב. אם כולנו נשאב להגדרה הזהותית החדשה שלנו, זו שהכי רלוונטית לסטטוס הנוכחי שלנו, קרי נהיה רק "אמריקאים" או רק "ישראלים", בלי לתת מקום להיסטוריה השורשית שלנו, נפספס את הנרטיב שלנו, יהיה לנו פחות ערך מוסף וכנראה שנהפוך להיות מאוד משעממים ואולי אפילו ורסיה מועתקת אחד של השנייה. 

אחד הדברים שהופכים את העולם לאקלקטי ויפה הוא תרבות ותרבות זה רכיב חשוב בזהות שלנו. באותה נשימה זה גם לצערי מה שהופך את האנושות לגזענית, כי מה לעשות היצר האנושי נוטה לערוך השוואות וליצור היררכיה במקום לקבל ולהכיל את השונה. אבל הפתרון בעיניי לא טמון בהשטחת זהויות אלא בהסתגלות מתמדת ומאתגרת לכל מה שאינו דומה למה שאנחנו רגילים אליו. 

אם אני צריכה לחשוב על הילדים שאולי יהיו לנו, הייתי רוצה שגם אם נחליט לחיות פה, הם יידעו שהם נולדו יהודים וישראלים, והייתי רוצה לחשוף אותם לתרבויות שההורים שלנו והסבים והסבתות שלנו הגיעו מהן. הם לא חייבים להתחנך לפיהן וזו לגמרי תהיה בחירה שלהם למה להתייחס יותר ולמה פחות, אבל כן אחשוף אותם לסיפור השורשי שלנו. 

כך או כך, דבר אחד בטוח: הם לא יהיו משהו אחד וזה לא מפחיד אותי שיש מצב שיילקו ב- "משבר זהות" קל, כי הסינריו השני שיכול לקרות הוא שהם לא יהיו "כלום" וזה בעיניי הרבה יותר גרוע. 

בתמונה רואים את סבתא שלי (זו שמחזיקה את הפיתות)- סבתא שרה ז"ל, והיא מכינה סלוף על חבית הטבון. סלוף למי שלא מכיר זו פיתה תימנית, זה הזכרון הכי אותנטי שיש לי ממנה והתמונה הזו שווה מבחינתי סיפור ייחודי של 1,000 מילים.