מי (אם לא אני) עושה זאת

הספרים של אגתה כריסטי הם הנמכרים ביותר בעולם. הסופר היחיד שמכר יותר ממנה הוא אלוהים עצמו, עם הלהיט שלו – התנ"ך. הספרים של כריסטי שייכים לז'אנר ספציפי מאוד בעולם הספרות הבלשית – ז'אנר ה-מי עשה זאת (או באנגלית חביבה יותר – Whodunit). קל לזהות את סוג העלילה: חברות אנשים, לרובם היכרות מוקדמת או היסטוריה מסועפת – והרבה פעמים, זר אחד - נתקעת יחד במקום כלשהו (אי, רכבת, מלון ועוד ועוד). אז, פתאום – חושך. צרחה. רצח מזעזע. 

מיד אחר כך יגיע בלש.ית (אם הוא/היא היו שם קודם) ולאט לאט תפרם התעלומה. החיפוש אחר אשם עובר מסלול קבוע פחות או יותר – מהאדם הכי מוזר בחבורה עם המניע הברור ביותר - החשוד המיידי - ועד לפושע. עלילה חכמה שתשכנע אתכן שאתן יודעות בדיוק מי הרוצח, רק כדי לשלול אותו מיד אחר כך – עד הפתרון. 

בנקודה הזו, של הפתרון, אם לידך יושב גבר הוא יאנח ויגיד: "צפוי". אם את נחמדה, את תצחקי ותגידי שהוא צודק, ואם אין לך סבלנות אבל את גם אוהבת אותו מאוד, פשוט תחייכי. זה בסדר גמור, הוא אומר את זה רק כדי להילחם בתחושת הריקנות שמגיעה עם הפתרון, במיוחד כשהפתרון צפוי או תלוש מידי מהעלילה. דקה אחר כך האורות נדלקים, וזה רק את והתחושה הריקה הזו. את מכוסה בפופקורן ורק רוצה לחזור לסצנה הראשונה ההיא, כשגילית את הגופה וכל האפשרויות היו פתוחות. 

האם זה מזכיר לך משהו? תהליך ארוך בו את מחפשת את האשם, מעלה אינספור תיאוריות ומסיימת בתחושת ריקנות? אני מנחשת שהתהליך מוכר לך מהדיאלוג הפנימי שלך, לפני השינה. 

אני רוצה לחשוב שכולן עושות את זה, שוכבות במיטה בחושך ועוברות בראש לאט לאט על היום או השבוע – מה קרה, למה זה קרה ובעיקר מי אשמה בזה. אחרי כמה שיחות עם חברות השתכנעתי שכן, וגם שהאשמה שכולנו מוצאות היא תמיד אותה אחת – היא היא עצמה. 

למה הבוסית שלי הייתה עצבנית? כי לא שלחתי לה את המייל בזמן. למה לא התקבלתי לעבודה שרציתי? כי לא הגעתי מוכנה לראיון. למה אמא שלי נשמעה קצרה? היא כועסת שלא באתי לארוחת שישי. יש עוד דוגמאות – אחסוך לכן. 

אשמה מרגישה לפעמים כאילו כל הרגשות השליליים שאי פעם הרגשת כלפי עצמך (שנאה עצמית, דחייה, נחיתות, כישלון, ריקנות), עכשיו לכי תתמודדי עם הצפת הרגשות השליליים שתופסת אותך רגע לפני השינה. אז כל לילה, אנחנו הופכות לבלשיות אשמה מלוות ריקנות כי הפתרון ידוע מראש – אנחנו הבעיה. 

באחד הלילות, בזמן מחקר אשמה רגיל מצאתי פתרון נחמד, דווקא מבלש אחר, שכתב גבר אחר.

אחת השיטות האהובות על שרלוק הולמס לפתרון בעיות הייתה שיטת התער של אוקאם שאומרת שההסבר הנכון, הוא כנראה ההסבר הפשוט ביותר. העניין עם חקירות אשמה, שמתנהלות כמו רומן של אגתה כריסטי הוא רמת הסיבוך – כמה הסברים היית צריכה לעבור לפני שמצאת את האשמה שהיא את? האם יכול להיות שיש הסבר פשוט יותר?  כי אם יש – כנראה שהוא נכון יותר. 

הניסיון להפעיל את התער של אוקאם על רוב השאלות בתחקירי האשמה שלי מוכיח את עצמו לבינתיים כי ברגע שאני שואלת את עצמי – האם יש הסבר אחר? לרוב אני מגלה שכן, אפילו הרבה ובאופן מפתיע, הם לא אשמתי. אשמה היא אויב מורכב, היא אינהרנטית לכל החלטה וכל התקדמות בחיים, וככל שנעשה יותר כנראה שנרגיש אותה יותר. זה לא אומר שיש לנו סיבה טובה. 

זו הזדמנות ללמוד מאגתה כריסטי עוד שיעור, לומר לעצמנו שזה שיש סיבה לחשוב שאנחנו אשמות, לא אומר שהגענו לסוף התעלומה, זה רק אומר שאנחנו מספיק חכמות בשביל לעבוד על הקוראים. אלו חלק מהכללים הידועים לנו מראש – תמיד נהיה בטוחות שמצאנו אשמים, הרבה לפני סוף הסיפור. יש מקום לחשודים נוספים, הסברים חלופיים ובעיקר – לחמלה. 

אלא אם כן רצחת מישהו בספרייה עם פמוט. 

סדרות וסרטי "מי עשה זאת" מומלצות: 

THe Perfect Couple (2024)

Knives Out (2019)  

Murder on the Orient Express (1974)  

Who Framed Roger Rabbit? (1988)  

Chinatown (1974)  

Zodiac (2007)