למי ששכל הרבה, קצת או בכלל לא

בתאריך 9.10.2023 אחותי שלחה לי הודעה. זו הייתה תמונה עם פסקה כתובה עליה.

"תאי, מה כתוב שם?"

היינו כבר ארבעים ושמונה שעות לתוך המלחמה. מספר הנעדרים המשיך לעלות בערוצי החדשות, ומספר הגופות בהתאמה. עוד ועוד שמות. עוד בני אדם לשעבר. עוד שמועות על הזוועות.

אני נמנעתי מלצרוך כל תוכן שרץ ברשת, במיוחד כזה מהטלגרם. הספיק לי לשמוע מאחרים מה רואים שם. התמקדתי במספרים, בעובדות היבשות, בשיח הצבאי. כחיילת מודיעין הוטרדתי בעיקר מהשאלה שהעסיקה את כולם באותם ימים:

איך הצבא פספס את זה?

אבל ההודעה שאחותי שלחה לי ארבעים ושמונה שעות לתוך המלחמה שברה את החומה הבצורה שבניתי סביב הלב הקפוא שלי.

"תאי, מה כתוב שם? זה תמיר."

היום, כשאני מסתכלת על התמונה אחרי שנתיים שלא הייתי מסוגלת לעשות זאת, אני מבינה שבכלל לא ראיתי אותו אז. לא ראיתי את הפנים שלו או את הפחד ששרף לו את העיניים. התמקדתי רק בכיתוב בערבית. קראתי שוב ושוב את המילים והייתי משוכנעת שהזיכרון שלי מטעה אותי ושאני מתרגמת לא נכון.

"החייל השבוי תמיר אלון נמרודי

הנושא את המספר הצבאי 9212125

בן 19 שנים מהיישוב כפר סבא

משרת במחלקת משאבי אנוש בתוך

הבסיס הצבאי ארז

נהרג בהפצצה הציונית ברצועת עזה"

הייתי בטוחה שאת התרגום למילה נהרג המצאתי. הייתי בטוחה שזו מילה אחרת לגמרי ושהזיכרון שלי מתעוות לגמרי מהלחץ.

"מאיפה קיבלת את זה???" כתבתי לה מיד.

"החמאס העלה את זה בטלגרם", היא ענתה. "כתוב שם שהוא מת???"

התשובה הייתה כן. אבל לא ידעתי איך להגיד לה את זה. לא ידעתי שחמאס מעלים דברים כאלה לטלגרם. לא ידעתי שתמיר שירת בדרום. לא ידעתי שהוא נחטף.

התקשרתי אליה מיד, והמוח שלי עשה שיפט לחיילת-מודיעין-במצב-חירום. עיבדתי את המידע מהר. תמיר נחטף שלשום, בשביעי לאוקטובר. אחותי הורידה טלגרם כששמעה שחמאס מעלים לשם סרטונים מהיום הזה. היא והחברים שלה מצאו את סרטון החטיפה שלו. רואים בבירור מחבלים מוציאים אותו מהבסיס שלו ומוליכים אותו משם. התמונה שחמאס העלה לטלגרם, של תמיר יחד עם שניים נוספים, כבר צולמה מתוך עזה. לקחו להם את המדים. או שהם נחטפו בלעדיהם מלכתחילה. לתמיר לקחו את המשקפיים. ואולי גם זה לא היה מלכתחילה – ראיתי את סרטון החטיפה שלו רק פעם אחת, שנתיים מאוחר יותר כשהשיבו את גופתו לישראל, ואני לא זוכרת ממנו כלום. סירבתי לראות את הסרטון עד אז, וגם הפעם ההיא הייתה בטעות. הדלקתי את הטלוויזיה והיא נפתחה על ערוץ חדשות שהקרין את הסרטון.

תמיר היה בין החברים הקרובים של אחותי בתיכון. הוא למד שנה מעליה ואני שמעתי עליו לא מעט.

אחותי אוהבת לשתף אותי באנשים הקרובים שבחייה, ואת הלב של תמיר היא העריצה. אני זוכרת היטב כל מה שסיפרה לי עליו לפני, וגם אחרי שנחטף. היא הייתה מספרת שהוא לא שיחק משחקים ילדותיים של כוח והעמדות פנים שמאד העסיקו את אחותי – שמעסיקים את כולנו בגיל הנעורים. תמיר היה עשוי לדעתה מחומר גבוה יותר, ולכן הוא היה מתעתע. מפני שהוא היה אמיתי. מחובר מאד לרגשותיו, ללב העמוק והרחב שלו, לעדינות ולאנושיות שבו. וזה משהו שאחותי מצאה שאיים מאד על תדמית הגבר הישראלי המצ'ואיסטי. היו בתמיר רוך וכנות שהוא סירב להחביא. אני חושבת שלא סתם הפתק שמצאו במדים שלו הכיל את המשפטים הבאים:

כתב היד של תמיר

"להצליח לעזור להרבה אנשים

ליצור מעגל חברתי קרוב

לא לפגוע"

חבר אמר לי שמי שמת כל כך מוקדם הוא מי שעלה את כל הכיתות. מי שהשלים את השיעור, שהנשמה שלו הגיעה מאד גבוה. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להאמין בזה, אבל אני חייבת להודות שהסיפור הזה – גם אם הוא רק משהו שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להיות יותר נינוחים עם המוות – מתיישב עם תמיר.

השנה יהיה יום הזיכרון השלישי מאז שתמיר נחטף, אבל הראשון מאז שגופתו הושבה לארץ. הראשון שבו תמיר מוגדר כחלל צה"ל ולא כחטוף שגורלו אינו ידוע.

השנה מותר להתאבל.

מאז שגופתו של תמיר הוחזרה אני מרגישה שחזרתי לנשום. ביום שנודע לי שהוא נחטף הנשימה שלי נעצרה. הגוף כולו נכנס לאיזו כוננות הדחקה דורסנית, הרסנית, שהקשיחה את העצמות והקפיאה את תאי הדם והאטה את החשמל בגוף. הנשמה הפכה תלויה בין שמיים וארץ ותחושת הזמן אבדה. ספירת השבי שהוקרנה על בניין עזריאלי, לא רחוק מאיפה שאני גרה, בצהוב זרחני וממית, הייתה חסרת משמעות בעיניי. ארבעים ותשעה ימים לא היו שונים משלוש-מאות עשרים ושבע. הכל הרגיש אותו הדבר.

תמיר ואחותי

אבל הוא דבר משונה. אני לא הכרתי את תמיר, אבל אני מכירה את אחותי. והאבל שלה הפך לאבל שלי, ולפתע קיבלתי תפקיד בתוך מעגל השכול, שהוא קצת רחוק, וקצת קרוב, וקצת מוזר. ובתוך כל הדבר הזה, חוסר הידיעה ותחושת האחריות התפעולית על האירוע הרחיקה אותי מהכאב שהרגשתי אני. אחרי שתמיר הוחזר מערכת העצבים שלי קרסה. רק אז גיליתי כמה עמוק חדרה החטיפה שלו לתוך הדם שלי. כמה הייתי מטולטלת מהחוויה. ועד כמה הרגשתי שאסור לי לדבר עליה, אסור לי "לנכס" אותה לעצמי, משום שהכאב לא שייך לי. הוא שייך לאחותי, ולמשפחה של תמיר, ולאנשים שהכירו אותו באמת.

אבל נפש האדם לא פועלת כך. וביום ההלוויה שלו המערכת שלי קרסה.

מול אחותי הייתי צריכה להיות בתפקיד, לתמוך, לשמור, לנחם. אבל היה עליי לאפשר לעצמי להתנחם ולהנכיח את הכאב שלי במעגלים שלי. והתומכים שלי היו יכולים להנכיח את הכאב במעגלים שלהם. וכך הלאה.

אם יש דבר שאני יוצאת איתו מהאירוע הזה הוא ההבנה שלכולנו מגיע לכאוב.

למי שהכיר את החטופים והנרצחים ולמי שלא. למי שנלחם שנתיים בחזית ואיבד חברים ולמי שישב על הגבול ומעולם לא נכנס לרצועה. למי שברח לחוץ-לארץ כי זכרונות ממבצעים קודמים היו יותר מדי בשבילו ולמי שלא שירת בצה"ל מכל סיבה שהיא. למי ששכל הרבה ולמי ששכל קצת. למי שלא שכל בכלל.

אומרים לא פעם על הישראלים שאנחנו כמו משפחה אחת גדולה. זר לא יבין זאת. נכון, יש כאב קולקטיבי, אבל גם יש כאב אישי. אני מקווה שמעתה אאפשר לעצמי יותר לפגוש אותו, ואני מאחלת לכולנו שניתן לעצמנו לפגוש את הכאב הזה, כדי שנוכל לצמוח ממנו לדרך טובה ואמיתית יותר.

לזכרו של תמיר נמרודי, 15 בנובמבר 2004 – 9 באוקטובר 2023.