לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו, בית המשפט והרשת

בשנת 2022 שי־לי עטרי הגישה תלונה על אונס שעברה, לטענתה, כעשור קודם לכן; התיק נסגר במרץ 2025, הערר התקבל, והתיק נפתח מחדש. בסוף השבוע האחרון התראיינה נעמה שחר ב“אולפן שישי”, וסיפרה כי גם היא נפגעה מאותו חשוד לכאורה. מאותו רגע הסיפור יצא מהמסגרת המשפטית והפך לסערת רשת של ממש. ברשתות צץ במהירות טרנד ה“אקרוסטיכון” (אקרוסטיכון הוא טקסט שבו האותיות הראשונות/ האחרונות של כל שורה או מילה יוצרות מילה או מסר נסתר.) כדי לעקוף את צו איסור הפרסום, והחיפוש אחר המושג זינק עד כדי כך שהערך בוויקיפדיה נהיה מהמחופשים ביותר באותו סוף שבוע, ובאותו הרגע למעשה הפרשה עברה מהזירה המשפטית לזירה התרבותית. 

מתוך עמוד הפייסבוק

הבעלות על האמת ודילמת הקונסילר

יש מקרים שבהם צו איסור פרסום מצליח לעשות בדיוק את ההפך ממה שהתכוון. במקום להעלים סיפור, הוא מייצר סביבו הילה. במקום שקט, הוא יוצר תוכן בלתי נלאה ברשת. במקום פרטיות, הוא מייצר אובססיה. ובמקרה הזה, סביב נעמה שחר ושי-לי עטרי, נדמה שהצו לא עבד עלינו, אלא להפך: הוא הפך לדלק. וזה לא כי אנחנו הישראלים אספסוף מחוסר רסן, אלא כי ברגע שאמת טראומטית נוגעת בעצב חשוף, היא מפסיקה להיות “מידע אסור” והופכת להיות משהו הרבה יותר מסוכן לממסד: סיפור שאנשים מרגישים שהוא שלהם. הבעלות על הטאבו, על האמת, הופכת להיות נחלת האינסטגרם. ואם יש משהו שאנחנו הישראלים יודעים לעשות, זה לייצר תוכן מטראומות. 

העניין הציבורי האדיר לא נבע רק מהסקרנות מי החשוד. סקרנות כזו יש בכל פרשה. העניין נבע מהשילוב הנדיר בין חשד לעבירה מינית, תחושת דפוס חזרתית, והאפשרות המבעיתה שלא מדובר באירוע בודד אלא במנגנון כזה שיופסק רק אם נדע במי מדובר. וברגע שהשאלה עוברת מפולחן הסוד לרצון להציל את הקורבן הבא, הצו מפסיק להיתפס כמנגנון הגנה ומתחיל להיראות, בעיני רבים, כמו קונסילר זול שקנית בשוק הכרמל בכיתה ח׳.

יזהר כהן זיהה את זה לפני כולנו

מי שעשתה תואר בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה (לא אני), וודאי תוכל להסכים איתי שהדבר הכי עתיק שאפשר להגיד על תרבות אנושית הוא שאיסור לא מוחק מידע קיים, הוא רק משנה את הצורה שבה המידע זורם. כשחברה רוצה להגיד משהו שאסור לה להגיד, היא לא תשתוק, אלא היא תמציא שפה חדשה. עבדים שחורים בדרום ארצות הברית תכננו בריחה מאדוניהם דרך שירי דת אותם הורשו לשיר בזמן העבודה. כל מילה בשיר קיבלה קוד נסתר שיסביר את נתיב הבריחה: "הנהר הגדול" היה נהר אוהיו, "מוזס" הייתה הארייט טאבמן מפקדת מסעות הבריחה. האדונים שמעו תפילה ולא ידעו שהם מקשיבים למפת בריחה. בברית המועצות, כשהמדינה שלטה על כל בית דפוס, האזרחים הסובייטים העתיקו ידנית טקסטים אסורים ומסרו אותם מיד ליד. כל מי שקיבל העתיק שוב. לא היה מרכז, לא היה עורך, לא היה מו"ל. רק שרשרת של אנשים שהחליטו שמילה כתובה שווה את הסיכון. הרשויות ניסו לעצור את זה, אבל אי אפשר לעצור משהו שאין לו כתובת. יזהר כהן שר "אָבָּנִיבִּי אוֹבּוֹהֵבֵּב" ואנחנו יצרנו את האקרוסטיכון. האיסור הוליד קוד. הטאבו יצר שפה עוקפת. הכלי משתנה אבל האינסטינקט זהה.

כאן גם טמון העניין התרבותי העמוק יותר. הציבור הישראלי לא הפר את הצו רק כי אנחנו באווירת סוף מלחמה או כי אין לנו יכולת להתאפק, לעמוד בתור יפה, לקחת מספר, לשבת ולחכות. הוא הפר אותו כי זה לא הרגיש כמו צו שמגן על צדק אלא צו שמעכב צדק. קיימת כאן לא רק התנגשות בין החוק לציבור, אלא גם בין שתי תפיסות של אמת: אמת כמשהו שמנוהל על ידי המערכת, ואמת כמשהו שמתפזר וזורם דרך רשת. ברגע שהציבור הרגיש שהמערכת ״מאטה״ אמת מסוכנת, הציבור הפסיק לציית והחליט לעקוף בסיבוב. 

סנטר כפול כמשל לאמת טראומטית

החוק בנוי על הנחת יסוד ישנה: המידע הוא משהו שאפשר לשלוט בו. אבל בעידן שבו כל יאחת עם אייפון היא גם ארכיון, גם תחנת שידור וגם ועדת חקירה זו הנחה קצת נאיבית, קצת כמו כשוייז מבקש מאיתנו לא להקליד בזמן הנהיגה. וזה אולי כל הסיפור: הפעם אולי, רק הפעם, לא היינו הישראלי המכוער שעוקף בתור לבופה החם, לא צפצפנו על החוק מתוך שובבות, אלא זיהינו שהצו מבקש מאיתנו להאמין בפנטזיה ישנה שאפשר לטאטא אמת טראומטית מתחת לשטיח. אבל אמת טראומטית, כמו סוד טוב וכמו סנטר כפול בתאורת פלורסנט, תמיד מוצאת את דרכה החוצה. בעולם הישן, מי שהיה לו סיפור טוב היה צריך ממון וגישה לבית דפוס. היום יש לו חשבון אינסטגרם וקבוצת ווצאפ. וברגע שקבוצה מזהה עוול, השאלה אם מותר לה לדבר או לא חדלה להיות רלווטית. הקבוצה תדבר גם תדבר ותמצא דרכים לעשות את זה בלי לקבל תביעת השתקה. 

ובסוף כל הפרשייה הזו היא לא על שם, אלא על בעלות. מי מחזיק בסיפור, מי מחזיק באמת, ומי מחליטה אם טראומה מקומה מתחת לשטיח או בקול תרועה באינסטגרם.

צילום מסך של שי לי עטרי ונעמה שחר

לכל איש יש שם, שנתנו לו הוריו, בית המשפט והרשת.ולפעמים, כשמישהו מנסה לקבור שם אחד יותר מדי עמוק, הרשת באה עם דחפור די9, אקרוסטיכון, ומצפון קולקטיבי שמסרב לשתוק.