בחזרה לעתיד מחוברים 2025

בטיסה חזור מפריז צפיתי בכל הפרקים של עונה 10 של הסדרה ״מחוברים״.

השנה היא 2022.

הדר מרקס מדברת על הגירושים ועל הרצון להכיר מישהו חדש, יעל שלביה חושפת את מערכת היחסים עם עומר אדם, אורנה בנאי מספרת על ההורים המתבגרים ועל מופע הסטנד-אפ החדש, מיקי בוגנים משיק ליין מוצרים על שמו, אורי ששון מתאמן לקראת התחרות האחרונה בקריירה שלו, וקרן פלס מדברת על שיאים בקריירה ועל ההופעה הראשונה שלה אי פעם בהיכל התרבות בתל אביב.

ואני, שם במטוס, מרגישה איך המסך הקטן הזה הופך לחלון בזמן, ובא לי לצעוק להם מבעד אליו - תחיו. עזבו אתכם משטויות. הכול קורה, דברים יסתדרו, אין לכם מושג מה הולך ליפול עלינו.

בא לי להגיד לקרן: ״היכל התרבות הוא ממש לא שיא הקריירה שלך. בקרוב מאד את תכתבי ותלחיני את השיר שייצג את ישראל באורוויזיון. שנתיים ברצף. זו שתבצע אותו תהיה זו ששכבה במיגונית תחת גופות חבריה ואנשים בני גילה שיצאו לחגוג בפסטיבל מוזיקה ונשחטו על ידי מחבלים בארץ שלנו. חלקם יחטפו לארץ שהייתה פעם שלנו ויהיו כבולים תחתייה בשלשאות, מורעבים ומופקרים לגורלם במשך שנתיים ושבוע.הרבה אנשים בעולם ישנאו את השיר שלך קרן. לא בגלל המנגינה או המילים שלו, אלא בגלל שהוא שלך, שלנו.

״אני מרגישה שאני חייבת לצעוק לאורי ששון: ״תן כמה דקות הפסקה מהאימון על המזרן ולך תחבק את אורן סמדג׳ה.לך תשאל אותו על עומר, לך אליו הביתה ותאכל ארוחת ערב עם המשפחה שלו, תוודא שהילדים שלו באים גם. לא יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות לבלות איתם כמשפחה שלמה, עם אב לבן שהפך לאב שכול ובן שאיננו עוד״.

להדר אני רוצה לומר: ״הדרי, אל תדאגי, את תמצאי אהבה חדשה ותמלאי את החסר, הלב ישוב לפעום והחיים יתחילו לנגן. ועד אז - תשמרי על האנרגיות שלך, מחכות לך ולכל מאזינייך שנתיים ארוכות וחשוכות שבהן תצטרכי אותן. הרבה אוויר בריאות צריך כדי לדבר ולהנציח ולספר על כל החיילים שייפלו ב-7 באוקטובר ובכל השנתיים שיבואו אחריו. 915 בסך הכל. היית מאמינה?״.

2022 מרגישה כמו חלום רחוק, 3 שנים חלפו בסך הכל ואלה מרגישות כמו עשרות שנים אחורה מאיתנו בזמן, עולם אחר שהיה ואיננו עוד.

בזמן שהמתנו בגייט לטיסה לפריז, עוד הספקנו להתבשר על חתימת ההסכם על הפסקת האש עם חמאס. 

מסכי הטלוויזיה הבהבו מולנו, הבטן התהפכה, העיניים דמעו, ואני כבר העזתי לומר בקול רם ובזהירות, "כשנחזור, הם כבר יהיו כאן”.

בזמן שהמתנו בגייט לטיסה חזרה לישראל, עוד הספקנו להתבשר על כך שכל 13 החטופים שהשתחררו בפעימה הראשונה של אותו היום כבר בידי צה״ל, ושהפעימה השנייה עוד רגע יוצאת לדרך. 

אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך חסרת סבלנות לנחות כבר בארץ, אז אני מנסה להעביר את הזמן של הטיסה, ואני צופה בפרק אחרי פרק, מתבוננת מהצד בחיים שלפני הסערה.

אהבות ואכזבות, זוגיויות, שיפוץ בבית, ילדים, כסף, קריירה התמודדויות קטנות של חיים רגילים - כל מה שהיה נראה אז חשוב כל כך.

השנה היא 2025, והפכנו אנחנו למחוברים, דמויות חדשות בעלילה שלא בחרנו בה.מחוברים דרך כאב, פחד, תקווה, ואהבה אחת ענקית לארץ המדממת הזו שלנו, חיים מציאות גולמית, בלתי נתפסת, שמתרחשת אל מול עינינו כמו סרט נע ואין בכוחנו לעשות דבר כדי לשנות אותה או ללחוץ על ״סטופ״. ואיך על אף ולמרות הכול, כנגד כל הסיכויים, אנחנו עדיין כאן. כותבים, שרים, טסים וחוזרים, עומדים בפקקים, עובדים, אוהבים, נופלים וקמים.

אני לא יודעת אם נצליח אי פעם לחזור למה שהיה, ואולי כבר אין לנו באמת לאן. אבל כנראה שיש לנו תקנה, ויש עוד הרבה דברים יפים לראות, ומותר לאהוב, ויש חלומות לחלום ולהגשים, ועולם שצריך לתקן. מגיע לנו אחרת, וראוי שנחזיק זה את זה קצת יותר חזק בדרך. וכל עוד אנחנו כאן, יש סיבה להמשיך ללכת.