עכשיו היא בסך הכל תחנת רכבת

לפני חודשים בודדים נסעתי לבקר חברת ילדות בבנימינה, מעוז הולדתי. ההורים שלי קנו שם בית כשהייתי תינוקת, אבל פירקו את החבילה זמן קצר לאחר מכן. בבית הזה נשארתי עד גיל תשע-עשרה, ובאמצע הצבא עזבתי עם אמא שלי ומשפחת-פרק-ב-שלה למרכז הארץ.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה עברתי דירה.

המעבר הזה היה צריך לקרות לפני זמן רב. בגיל שתיים-עשרה, אם תשאלו אותי. מיד אחרי בית הספר היסודי. מתנה לבת-מצווה.

החברה שלי ואני טיילנו ברחובות בנימינה הישנה. בגן השעשועים ובאנדרטה ליום הזיכרון. בשדרת הפיצות. ליד אגם הדגים. האגם (היום, מעיניים של אדם מבוגר, אני חושבת שיותר ראוי לקרוא לו שלולית) היה פעם צלול ודגים צבעוניים שחו בו. הדגים נשארו, אבל אני כבר לא כל כך הצלחתי להבחין בצבעים שלהם, כי האגם מזוהם.

החברה ואני ישבנו בבית קפה שלא היה קיים בימי הילדות שלנו. הזמנו חליטות קרות מפירות ותבלינים שלא נהוג היה לחלוט מהם חליטות לפני עשרים שנה, ואכלנו כריכים מלחם כוסמין שלא היה נהוג להכין ממנו כריכים לפני עשרים שנה.

גם בנימינה חיה בהווה, מסתבר. רק אצלי בראש היא חיה בעבר.

בגיל תשע-עשרה עזבתי את בנימינה ולא חזרתי אליה שנים ארוכות. אבל לא הייתי קוראת לזה עזיבה.

זאת הייתה מנוסה.

אמנם מעבר הדירה לא היה בשליטתי, אבל בתחושה הפנימית שלי, נסתי ממנה על נפשי.

במשך זמן רב הממשק היחידי שנשאר לי עם בנימינה היה הנסיעות ברכבת צפונה לבסיס בו שירתתי בסדיר ואחר כך במילואים.

המקום של זכרונות הילדות שלי, של שנות ההתבגרות שלי, של חברות הנפש הישנות ושל הבנים הראשונים שנישקתי – כבר לא מקום מגוריי.

עכשיו בנימינה הייתה בסך הכל תחנת רכבת.

ואולי לא הייתי מסוגלת לראות בה מעבר. לא להתגעגע ולא לחוש נוסטלגיה. רק לפחד. לפחד מהילדים שגדלו איתי שם, מהאפשרות שאולי אתקל בהם כשהרכבת נכנסת לתחנה ואוספת את כל הבנימינים האלה בדרך לצפון.

פחדתי מהצלקות ששלושת החודשים ההם בכיתה ה' הותירו בי.

מדהים עד כמה חוויות ילדות משנות אותנו, לא? הן יכולות להסתכם בחודשים בודדים ואפילו בדקות בודדות. שלושה חודשים זה לא הרבה, אבל לזמן יש קצב אחר כשכל החיים שלך מסתכמים בעשר שנים.

הן היו ארבע.

ארבע ילדות עוצמתיות מאד. ממולחות. חכמות. יפות, כמובן.

הן הכתיבו את הטון, ואני לא אהבתי שמכתיבים לי את הטון. אולי גם הייתי ילדה בלתי נסבלת, אני לא באמת יודעת. אני יכולה להאמין לזה. אחרי שההורים שלי התגרשו והבית שלי התפרק כשהייתי בת שנתיים, המשפחה שלי עטפה אותי בפיצוי בלתי מתפשר.

רק לוודא שהילדה בסדר.

שהיא מוחזקת.

הבית שלי עוד לא הספיק לקרום עור וגידים, עוד לא צברתי קילומטראז' בעולם, וכבר הוא התפרק.

לא אהבתי שמכתיבים לי את הטון. לא אהבתי להיות בצל של מישהו אחר. וכשהבנות ההן ניסו לכופף אותי, התנגדתי. ועוד איך התנגדתי. במשך שנים התנגדתי, ולא נזהרתי, ולא פחדתי מספיק, ובכיתה ה' זה הגיע לרוויה של כל הצדדים והגיע החרם.

האמת שאני לא זוכרת הרבה משלושת החודשים האלה. אני זוכרת שפחדתי להיכנס לכיתה, או לדבר בשיעור, או לדבר בכלל. אני זוכרת שידעתי שבכל פעם שאפתח את הפה, יצחקו עליי. אני זוכרת שהייתי מטרה חמה מאד בשיעורי ספורט, במיוחד במחניים.

חוויתי את שברון הלב הראשון שלי אז. כשהילד שהיה החבר שלי מגן חובה ועד כיתה ג', שהייתי מאוהבת בו, שהיה כותב לי מכתבי אהבה בשיעורים וחלם שנתחתן, שהייתי באה אליו הביתה ומשחקת במשחקי הבנים שלו אפילו שהם לא היו מעניינים כמו ברביות רק כי כל כך השתוקקתי לשחק איתו –

הילד הזה הצטרף אליהן.

הוא חיקה אותי וצחק עליי.

הוא לא עמד מול כולם ולא עצר שום דבר.

אני לא יודעת ממש למה ציפיתי ממנו לעשות את זה. הפסקנו להיות חברים בכיתה ג', ילדים בני תשע בקושי, וכל אחד מצא לו חברים אחרים. אבל החולשה שלי אליו המשיכה עד כיתה ו'. ואיזו חולשה. בכל פעם שראיתי אותו מתחבר למסנג'ר (פעם היה חלון קופץ כזה על המסך בכל פעם שמישהו התחבר, מעריב לנוער שלום האם אני זקנה?) הלב שלי היה מחסיר פעימה.

זו אמנם הייתה אהבת ילדים, אבל אהבה ראשונה לכל דבר. וגם שברון לב ראשון.

בסוף שלושת החודשים ההם המבוגרים גילו שארבע הבנות בנו לי קבר. החרם התפוצץ. ההורים עורבו, המחנכת עורבה, המנהלת עורבה. וסוף כל סוף הסיוט ההוא הסתיים.

לכאורה.

אבל האישיות שלי כבר השתנתה. וכשהאישיות רכה כל כך, פלסטלינה נוזלית וחסרת שלד, היא מתקשה אחרת. מבנה העומק שלה משתנה.

וככה התחלתי לפתח חרדה חברתית.

היא לא הגיעה מיד, אגב. לקח לה זמן. רק כשהייתי בת חמש-עשרה החלו להופיע תסמינים של ממש. כשהכיתה שלי בחטיבת הביניים התפרקה, כשהמחנך השומר שלי עזב אותנו לטובת כיתה ז' חדשה, כשאני עליתי לתיכון. ערבבו בין הכיתות ולפתע מצאתי את עצמי שוב באותה הכיתה עם הילד ששבר לי את הלב אי שם בכיתה ה'.

פחדתי ממנו. פחדתי מכולם.

פחדתי מהילדים בכיתה ומהילדים בשכבה. פחדתי מהחברות הבודדות שהיו לי, שהסכמתי שיהיו לי. פתאום הבנתי שאני מאמינה להן, לאותן ארבע בנות מבית הספר היסודי, שאין סיבה לאהוב אותי. שאני לא ראויה. שאני יותר מדי.

לקח לי זמן ללמד את עצמי לאהוב אותי מחדש. אני חושבת שרק לקראת השחרור מהצבא יכולתי לומר בפה מלא שאני שוב מחבבת את עצמי.

לפני חודשים בודדים חזרתי לבנימינה. גיל שלושים כבר דופק בדלת. החברה שלי ואני טיילנו ברחובות המושבה הישנה. באמפי החיצוני מול המדשאה הענקית, באנדרטה ליום השואה ובסמטאות המושבה. ליד בית הספר היסודי.

בית הספר נראה פתאום כל כך קטן, ומתוק, ובלתי מאיים. לא היה שום קשר בין מה שראו עיניי הבוגרות לבין הזיכרונות האפלים שעיצבו אותי לפני כמעט עשרים שנה. גם לא ציפיתי לרגשות הנוסטלגיה המסוכרים שהתעוררו בי שם. בביקור ההוא בבנימינה.

הזמן באמת יכול להרחיק אדם עד כדי כך מפצעים? איך יתכן שהיום אני מסתובבת בין הרחובות האלה, שנסתי מהם על נפשי, ולא מפחדת מאף מרצפת שמשובצת בהם? מאף עמוד תאורה? מאף זוג עיניים של עובר אורח?

ואולי השנים שחלפו עשו בי משהו אחר.

אולי הזמן יכול להרחיק אדם מפצעים. אולי אנחנו מפריזים בכוחו של זיכרון.

ואולי זאת פשוט בחירה.

מאז עברו מים רבים בנהר. מאז בחרתי בעצמי מחדש. מאז למדתי לאהוב את עצמי שוב. ואם למדתי לאהוב את עצמי שוב, אולי באמת אין ממה לפחד יותר.

אולי אין ממה לפחד יותר.