עד שהם יכלו אותנו

לפני שש שנים אחי הקטן חזר בתשובה.

הוא עזב את השירות הצבאי שלו והצטרף לישיבה חרדית בירושלים.

בהתחלה זאת הייתה רק הכיפה. אחר כך הגיע הטלפון הכשר. אחר כך הג'ינס הפך למכנס שחור, ואז החליפה המלאה והפאות.

זה הטור הראשון שבו קשה לי לתאר במילים את מה שאני מרגישה. אולי כי עדיין קשה

לי להשיר מבט לקושי הזה בתוכי עד הסוף.

באופן טבעי הקשר של אחי ושלי התרופף. כמעט נותק. לא מתוך החלטה או ריב; להפך. מעולם לא הטפנו זה לזו איך לחיות. הכלה מלאה. ובכל זאת זה קרה, כי נפערה בינינו תהום ערכית עצומה שאי אפשר היה באמת להכיל.

או שמדברים עליה - אבל אז מעמידים את הקשר בסכנה, או שמתעלמים ממנה - אבל אז אי אפשר להיפגש באמת.

אתם כבר מנחשים באיזו פרקטיקה אחי ואני בחרנו.

אצלי לפחות, זה נבע הרבה מהעובדה שהתעלמתי מהפער הערכי וממה שהוא גורם לי להרגיש לא רק מולו, אלא בעיקר מול עצמי.

על הפער האידיאולוגי, אגב, אנחנו דווקא יודעים להתווכח. לברוח לאינטלקטואליזציה של המצב זה קל אצלנו, למדנים שכמונו - הוא תלמיד חכם (עילוי!) בישיבה, ואני מסיימת תואר שני באוניברסיטה. אנחנו יודעים להתפלסף.

וזה תמיד נעשה בחיוך, באובר-הקשבה. באובר-זהירות.

מהרגש מתעלמים.

שיתוף הפעולה שלי עם הסובלנות החילונית לסטטוס קוו במדינה נכנס לי פתאום לחיים הפרטיים: מצאתי את עצמי מוותרת על תקשורת במגע עם אחי; מצניעה את הגוף שלי בחתונה שלו; משתיקה את עצמי כשאני רוצה להגיד מה אני באמת חושבת על אלוהים. במילים אחרות הסכמתי להצטמצם כדי שהקשר שלנו יוכל להמשיך להתקיים. כי תפיסת העולם שלו לא מתנה רק את איך שהוא חי - אלא את איך כל מי שחולק איתו מרחב מתנהל.

צנוע מספיק? אאוטפיט לחתונה של אחי

ואנחנו מכירים את ההצטמצמות הזאת לא מאתמול. בישראל היא כמעט טבע שני. אנחנו אפילו לא חושבים עליה במונחים של הצטמצמות, אלא של סובלנות.

אבל יש פה פרדוקס.

הסכנה בפלורליזם היא כשלא יודעים להציב בתוכו גבול; כשהכלת האחר הופכת להכלה של פגיעה. ואנחנו רואים את הסכנה הזאת יותר ברור דווקא בשדה אחר של מחלוקת פוליטית, שהוא אולי לא פחות מורכב, אבל אחרי השביעי באוקטובר הוא קצת יותר "חד":

חבר, לוחם במילואים, סיפר לי על אחת הפעמים שבה הסתובב בתוך כפר בשטחי יהודה ושומרון. חייל במדים הוא מטרה נעה במקומות כאלה. כשעבר מתחת לאחד הבניינים, ניצב על גג הבניין ילד בן שמונה בערך והפיל עליו אבן גדולה - גדולה מספיק כדי להרוג אותו במקום. בזכות אינסטינקט בריא הוא הצליח לחמוק מן האבן והיא נפלה ממש לידו. רגע של חיים ומוות. הוא מיד דרך את הנשק וכיוון אותו למעלה, אל הילד. האצבע כבר הייתה על ההדק. אבל ברגע האחרון עצר את עצמו; רגע נוסף של חיים ומוות.

החלק האינפנטילי משני צידי המתרס יפרש את המקרה בצורה חד-ערכית: צד אחד יגיד שהילד הוא רוצח. שאולי אפילו עדיף שהחבר היה לוחץ על ההדק, ומונע מהילד הזה לגדול ולהפוך למחבל.

הצד השני יגיד שהילד הזה נולד למציאות מעוותת: כיבוש, אלימות, הסתה והפחדה. לילד בגילו אין את הכלים להבין בעצמו מה נכון ומה לא, ולכן הוא לא רוצח - הוא קורבן.

אבל החלק הבוגר מגיע עם היכולת לבצע אינטגרציה. נכון, הילד הוא קורבן של מציאות אלימה ואי אפשר לדון אותו כדין מחבל מבוגר, אבל זה לא מבטל את העובדה שהוא ניסה לרצוח.

שני הצדדים של הפרשנות האינפנטילית מפספסים אלמנט אחד חיוני: אלמנט הבחירה - והאחריות עליה.

בשבעה באוקטובר ראינו כמה הרבה אנשים יש בעזה - פעילי חמאס, מחבלים, אזרחים ואפילו ילדים - שמוכנים למות למען הג'יהאד, למען רצח ישראלים. בד בבד יש שם גם אנשים שמוכנים לסכן את החיים שלהם למען התנגדות לג'יהאד. כולם נולדו לאותה המציאות, אבל הדרך שבה הם בוחרים לפעול בתוכה היא שונה.

אם מחנה השמאל מבקש להכיל ללא גבול את הבחירות המוסריות של האויב מתוך תפיסה שהוא "קורבן", ולדרוש רק מישראל לשאת את האחריות על הבחירות שלה, יש כאן צביעות: הרי אם המציאות דטרמניסטית ואין באמת חופש בחירה (רק הסללה), אז גם חיילי צה"ל הוסללו. או שיש דטרמיניזם או שאין; אי אפשר להטיל את האחריות רק על צד אחד. בגרמניה הנאצית היו אנשים שהחביאו יהודים בביתם ואחרים שהלשינו עליהם, והיו כאלה שעמדו מנגד ולא עשו דבר. כולם חיו תחת אותה דיקטטורה. מה ששינה הוא הבחירה.

אם מחנה הימין מבקש להכיל ללא גבול את ה"נזק האגבי" של ישראל ולהטיל את כל האחריות על האויב, אז אין שום הבדל בינו לבין מחנה השמאל שדורש להטיל את כל האחריות על ישראל. ההבדל הוא רק בנקיטת צד - לא בעומק של תפיסת המציאות.

כי המציאות לא מחולקת לשחור ולבן. היא אינטגרטיבית.

וזאת הטרגדיה של חוסר אינטגרציה (לקיחת אחריות בלעדית או אי-לקיחת אחריות מוחלטת).

האחריות שלנו כחברה פלורליסטית - בוגרת, כזאת שיודעת לבצע אינטגרציה - היא להבחין מתי אנחנו סובלניים כלפי מצב שמסכן אותנו ולהציב גבול.

מתי אנחנו סובלניים כלפי טרור, גם אם הוא נולד מתוך מציאות קשה (פרדוקס הסובלנות).

אבל גם מתי אנחנו סובלניים כלפי איום שמגיע מבפנים (אותו פרדוקס!).

כשהאיום חיצוני קל להגיד: הם נגד העולם החופשי. אבל כשהוא חי בינינו, כשהוא מגיע מתוך הדת והתרבות שלנו, זה הרבה יותר קשה.

קל להגיד ש"בעזה היו תולים הומואים בכיכר העיר".

הרבה יותר קשה להגיד את זה על מאה שערים. או לייחס לזה את אותה החשיבות.

חברה פלורליסטית תקינה אף לא משתמשת באינטגרציה כדי לברוח מהאחריות להגיד אמירה חד-משמעית.

חברה פלורליסטית תקינה צריכה להגיד: אנחנו מכירים בזכות החרדים להתנהל כרצונם, אבל רצונם מנוגד ערכית לעולם החופשי, ולכן אנחנו מציבים גבול: הגבול הוא אנחנו. לא נתקצב ישיבות חרדיות על פני השכלה אקדמית, לא נפטור אברכים משירות צבאי, לא נחולל הפרדה מגדרית בגופים לאומיים של צה"ל והאקדמיה כדי לאפשר למיעוט חרדי להשתלב.

זה לא נקרא להשתלב, זה נקרא להשתלט.

לא נסכים לשאת על כתפינו את האחריות האזרחית ולאפשר לאלה המתנגדים לאורח חיינו לחמוק מהאחריות הזאת - כי האלטרנטיבה מתהווה לנו מול העיניים: פירוק של העולם החופשי מבפנים.

החברה החרדית (בחלקה, כמובן) דוגלת בערכים שאני מסרבת להשלים איתם. למשל שאישה צריכה להצניע את עצמה כדי לאפשר לגבר להסתובב חופשי; שמיניות מותרת רק בתוך מסגרת נישואין; ששמירה על הביטחון היא משנית לשמירת מצוות; שהרב יודע עבור האדם ה"פשוט" מה טוב לו; שלהט"בים צריכים לעבור חינוך מחדש.

למה אנחנו בוחרים להצטמצם ולוותר על ערכי יסוד של העולם החופשי כמו שוויון זכויות, חופש תנועה ואיסור אפליה על רקע מגדר או דת, כדי להכיל צורת חיים שמנוגדת לנו ערכית על חשבון הביטחון הקיומי שלנו?

כי נולדנו למציאות הזאת?

גם הילד בן השמונה בכפר באיו"ש נולד למציאות שבה לימדו אותו שצריך לרצוח חיילים.

בשבעה באוקטובר 2023 חבר של אחותי נחטף מהבסיס שלו לעזה. כעבור יומיים הוא נהרג. שנתיים לפני כן אחי עזב את השירות הצבאי שלו והצטרף לישיבה חרדית. בזמן שהגופה של החבר הוחזקה בעזה והחיים של המשפחה שלו נהרסו, אחי התחתן בחתונה גדולה ונולד לו ילד.

והלב שלי נשרף.

לא כי לא מגיע לאח שלי לחיות חיים טובים ומלאים - בהחלט מגיע לו. חילוני כחרדי.

אלא כי במציאות הפוליטית בה בחרנו, מדינת העולם החופשי מתגמלת את מי שמתנגד לעולם הזה - על חשבון מי שמגן עליו.

אנחנו בוחרים, כל פעם מחדש, במי שמתיימר להגן על העולם החופשי אבל בפועל ממליך איום מבית, והופך אותנו למשרתים שלו - בחופש, בכלכלה ובמוות.

אחי אינו עובד ויכול להרשות לעצמו להביא ילד כי בחר ללמוד תורה, בעוד אני נאבקת על היכולת לכלכל כאן רק את עצמי כי בחרתי ללמוד באוניברסיטה.

אחי זכה להמשכיות והחבר של אחותי מת.

הכעס בתוכי שורף ומבעבע, ואני יודעת שהוא לא מופנה כלפי אח שלי בכלל, או כלפי כל חרדי באשר הוא. הוא מופנה כלפי החברה שלנו שמנרמלת הכלה של תפיסת עולם שמנוגדת ערכית לעקרונות הליברליות, ומסכימה לשאת את האחריות שלהם כאזרחים בחברה במקומם.

ה"סובלנות" הזאת פשוט הגיעה אליי הביתה והתפוצצה לי בפרצוף. וככה גיליתי עד כמה אני מצטמצמת באוטומט - כי ככה לימדו אותי לעשות, כי זה המובן מאליו, אבל זה לא צריך להיות מובן מאליו.

יש בי כעס איום כלפי בני הברית שלי, הליברלים, בני העולם החופשי. כי הם פשוט נותנים כוח לאנשים שמעגנים את המצב הזה בחוק - 

עד שהוא יכלה אותנו.