ההפלה הצילה את חיי

להיות בהיריון.

לפתוח את הגוף שלך למלאכת הפיסול. השכלול. הטרלול. להתנפח ממים. לנשום. לנשום קצת פחות. להשמין, לאבד כושר, לישון על הצד, להפיל את האגן. לרצות להקיא כל הזמן. את כל כך רוצה להיות אמא עד שאת מוכנה לאבד שליטה.

את כל כך רוצה להיות אמא עד שאת מוכנה לאבד שליטה?

ומה אם כל זה קרה בטעות?

לי זה קרה בטעות.

ומה אם זה היה קורה לי בטעות באלבמה, או בעיראק, או בפיליפינים? ידעתן שבפיליפינים הפלה היא מחוץ לחוק?

באנגלית יש שני סוגים של הפלות: Miscarriage ו-Abortion, אבל בעברית יש רק מילה אחת: הפלה. המילה הזאת לא מסגירה אם ההפלה היא טבעית או מלאכותית, ובמובן הזה, היא שומרת עלינו. באופן מסוים. כלומר, אם אומר ש"עברתי הפלה", כדי לדעת אם רציתי בהיריון ההוא או לא, תצטרכו לשאול אותי. המילה לא מסגירה מה בחרתי בהקשר הזה. אבל באנגלית אאלץ לבחור במילה המסגירה, במילה שמכניסה אנשים זרים לרחם שלי, לבחירות שלי, להיסטוריה הרגשית שזורמת לי בדם. לסוג הכאב, לסוג הזיכרון, לסוג הכיווץ שדורך לי הגוף בכל פעם שאני נזכרת בה. בהפלה.

האמת שלא ההפלה היא זו שמכווצת לי את הגוף. זה ההיריון.

ההפלה הצילה את חיי.

החלטתי לעבור הפלה לפני ארבע שנים, כשהייתי בת עשרים וחמש, אחרי שנכנסתי להיריון בטעות מבן הזוג שלי. זה קרה חודש לפני שסבתא האהובה שלי נפטרה, ולכן בכלל לא היה לי פנאי להתעסק בזה. לעבד את זה. יום השנה שלה מתקרב. אולי זו הסיבה שעכשיו זה צף.

אם הייתי נולדת בפיליפינים ולא הייתי יכולה לעשות הפלה, הייתה לי עכשיו ילדה. אפילו לא תינוקת. היא הייתה צריכה להיות בת שלוש היום. ולא, לא ידעתי אז שמדובר בנקבה. הוא יכול היה להיות זכר. אבל זכר הוא לא ברירת המחדל שלי, למרות שהוא ברירת המחדל של העברית. עכשיו, כשאני חושבת על זה, העברית לא שומרת עליי. העובדה שבחרתי להגיד "תינוקת", מרמזת על העובדה שהייתי בהיריון מספיק זמן כדי לדעת את מין העוברית. וזה מרמז שלא בחרתי לעשות הפלה, מפני שחיכיתי המון זמן. זה מרמז שנאלצתי להפיל.

אבל לא נאלצתי, אלא בחרתי, והאמת היא שאין לי מושג מה היה מין העובר.

האמת היא שפחדתי. פחדתי לעשות הפלה כי חששתי שהיא תמנע ממני להיכנס להיריון בעתיד. כמה משונה הרצון הזה, הנואש, המצמית, להפוך לאמא יום אחד – רק לא היום. רק לא עכשיו.

הכל, רק לא עכשיו.

רק להוציא את הגידול הזה מתוך הגוף שלי, זה שישנה אותו ואותי ואת החיים שלי לתמיד. להוציא את הדבר הזה שימנע ממני להיות אני ויהפוך אותי למשהו אחר. את הדבר הזה שיותר מדי אנשים סביבי שונאים, מתחרטים עליו, חסרי סבלנות אליו. אבל כולם עושים. כי צריך.

לאחרונה אני שומעת יותר מדי קולות כאלה, בעיקר מהורים שהם דור מעליי: בני ארבעים או חמישים. זה מחלחל! ואני לא א-הורית, אף פעם לא הייתי. בעצם אני אפילו לא מצליחה להבין אנשים שהם א-הוריים. לא מצליחה לתפוס איך אפשר באמת באמת לרצות חיים שלמים ללא ילדים. איך אפשר לרצות למות ללא ילדים.

אבל, צבועה שכמוני, אני לא מצליחה לרצות אותם בעצמי. לא עכשיו. אני לא מצליחה לוותר על הגוף שלי עכשיו. ואני לא מצליחה לדמיין מתי כן אהיה מוכנה לוותר.

מי אמר שצריך לוותר?

צריך לוותר.

צריך לאבד שליטה.

שליטה זה דבר כה יקר ערך עכשיו כשהעולם עומד על בלימה. בימי מלחמה כולן נכנסות להיריון, המוות דוחף ליצור חיים, הכאוס שואף להפוך ליציבות. לא אצלי. היריון הוא לא יציבות אצלי. אני לא תופסת אותו בתור איזה שהוא פיצוי על המוות. מבחינתי הוא פשוט איבוד שליטה.

זר לא יבין מה זה אומר לתת את הגוף שלך למלאכת הבריאה.

לוותר עליו...

זר לא יבין מה זה אומר להקריב את הגוף שלך ואת הנפש שלך – שאם תשאלו אותי, זה אותו הדבר – כדי לייצר בן אדם אחר, שהוא נפרד ממך, בתוכך. לוותר על מי שהכרת ולדעת שמעכשיו את תחיי את שארית חייך בתור גרסה אחרת לחלוטין של עצמך. גרסה שאת לא מכירה. גרסה שהיא שונה ממי שאת היום – פיזית, וגם מנטלית, וגם רגשית. היריון הוא חוויה משנה חיים, אבל היא נתונה למחשכים. לא מדברים עליה בגלוי, גם לא היום בתקופתנו המתקדמת. לא באמת. היא חבויה מאחורי סיסמאות כמו "אני הורמונלית", "אני רגשנית", "כבד לי". וזה מותיר את הרגע הזה שמשנה את חייךְ לעד לוט בערפל. משהו קטן, מרגש, הכרחי, שאת צריכה פשוט לעבור דרכו, ולצאת שפויה לגמרי בצד השני. בלי מחירים אישיים. בלי חרטות. ועם מוכנות לקחת את מלוא האחריות.

לנצח.

ההפלה הצילה את חיי.

עדי פלג שריג כותבת: "בינתיים, נשכבה השכינה בין המחשבות שלךָ / לבטן שלי והופתענו / איך התגלתה כך פתאום אלוהות / אך בצד שלי התיישב גם פחד / וכל דורות הנשים שילדו לפניי / לא הגיעו לשהות בינינו, / להרגיע גופי הכבד. / אני מכירה חודשים של בכי / אני יודעת איך זה לנסות להוציא החוצה / איך זה לטפל, איך זה לאהוב עד מוות / אז מה הפחד הזה עכשיו כשהשכינה עומדת בפתח? / הרי עוד מעט ישכב בינינו תינוק." (מתוך אונתולוגיית "בגדות האפשר", בעריכת קמה שיר ויואב גלבוע, הוצאת קתרזיס, 2021).

אז מה הפחד הזה עכשיו כשהשכינה עומדת בפתח? הרי תינוק הוא בריאה ובריאה היא אלוהות ואלוהות היא מוחלטת. בני אדם לא נועדו לשחק באלוהים.

אבל לתחושתי, נשים כן.

וזה מפחיד.