גזלייטינג וגוסטינג תודה שנולדתם

יש לי שלוש אחיות שהן דור מתחתיי. שתיים בנות עשרים ואחת והשלישית בת תשע-עשרה. הן כבר משקיעות בבורסה, על כל מקום שהן בוחרות להיכנס אליו (כולל בצבא) הן תוהות "מה יצא לי מזה?", הן בחרדות כלכליות-אקלימיות-קיומיות ואין להן הרבה אמון במדינת ישראל. או במין הגברי.

חברה לקחה אותי להרצאה של העיתונאית הילה רגב על ג'ן זי. זה היה מרתק. רגב גיבתה את עצמה במחקרים ואמרה לא מעט דברים חכמים, לצד הזלזול המשעשע שלה באובססיה של ג'ן זי לבריאות גוף-נפש. ידעתם שבארצות הברית ממתגים לדור הזה בקבוקי מים בברים, כי אלכוהול זה לא בריא? זה אאוט?

זה אאוט להגיד אאוט? (אוי, בדיחה של בומרים)

הילה רגב

אז בישראל הכל פה בדיליי, ולכן, למרות שלפי החלוקה של רגב כילידת 96' אני רשמית נחשבת לג'ן זי (1996-2010), אני מילניאלית במהותי. רוב המאפיינים של דור ה-Z שתיארה רגב התאימו הרבה יותר לאחיות שלי מאשר לי, שיושבת על התפר עם דור ה-Y. המאפיין המרכזי של דור ה-Y שהזדהיתי איתו במובהק הוא שהסמארטפונים והרשתות החברתיות נכנסו לחיי רק בתחילת גיל ההתבגרות, מה שמבחין את הגיל הזה מתקופת הילדות לא רק התפתחותית - אלא גם טכנולוגית.

אבל ג'ן זי זה כבר סיפור אחר. הם נולדו לעולם הטכנולוגי הזה: הפרעות קשב וריכוז, התמכרות לטלפונים וחרדות חברתיות הם רק חלק מהתופעות שהדור הזה סובל מהן. כשאני חוויתי בריונות בבית הספר היסודי, למשל, היא הופסקה ברגע שהגעתי הביתה. אבל אצל דור ה-Z כבר אין הפרדה; הבריונות הולכת יחד איתם, בצורת הטלפון שבכיס, לכל מקום, בכל שעה ביממה, ללא הפוגה.

אני שומעת לא מעט תלונות מפי הדור שלי על דור ה-Z. בהקשר של הצבא אמרו לוחמים בני גילי פה אחד: לג'ן זי יש פחות חוסן.

אחד הנושאים הבולטים שדוברו בהרצאה הוא העיסוק של ג'ן זי בוול-בינג והתפתחות אישית. לצאת באמצע יום עבודה לאימון ספורט או לבטל פגישה לטובת טיפול אצל הפסיכולוגית זאת לא פריבילגיה; אלה תנאי סף בסיסיים. בכלל, בוס על הראש זה אאוט ועצמאות זה אין. חוסר אמון כללי במוסד, תחושת שעמום ומיצוי מעבודה "למען מישהו אחר" וחיפוש תמידי אחר משמעות הם חלק מהמאפיינים של הדור הזה, שלא שש לשנות את חוקי שוק העבודה. ה"אני" מעולם לא היה במרכז, מעולם לא הפך לקדוש, כמו שהוא אצל ג'ן זי. וכשהמאפיינים האמריקאיים האלה פוגשים את הנער הישראלי שצריך להתגייס לצבא ולמסור את גופו ואת נפשו, נוצרת כאן התנגשות ערכים עמוקה. החוסן של הלוחמים נועד לאפשר להם לשים את עצמם בצד לזמן מסוים כדי לשרת מטרה. אבל כשמתגייס דור שלם של צעירים שלא למד איך עושים את זה, או שבכלל לא מאמין שצריך לעשות את זה, צה"ל בבעיה.

אלא שאז פרצה מלחמת חרבות ברזל ושינתה את התמונה.

המלחמה, לפי הילה רגב, מהווה תפנית משמעותית בהתפתחות של ג'ן זי בישראל, ובמובנים רבים פיצלה אותם מבני דורם בעולם. זוועות השבעה באוקטובר והאיום הקיומי גרמו לבני הדור המקומי לקחת פנייה חדה למסלול חדש, יצור כלאיים שעוד רחוק היום שיתאפשר לנו לנתח באיזה אופנים ועומקים הוא מתבדל מאחיו שבחו"ל.

אבל אל תטעו. ג'ן זי הוא לא פראייר בכלל. ואני דווקא חושבת שהדור הזה פיתח חוסן מטורף, פנומנלי, בהקשר אחר לגמרי. רשומות על שמו כמה הברקות שבעיניי לא רק מייצגות את רוח התקופה - אלא הן מהפכניות ממש. ואני מדברת על ניימינג: שִיוּם של משחקי כוח מעולם היחסים. גוסטינג וגזלייטינג הם דוגמאות קלאסיות למושגים שנכנסו לשיח הישראלי כבר מזמן, אבל בהרצאה למדתי כמה מושגים חדשים - משלוח אקספרס מהיבשת המוזהבת.

בתחילת שנות העשרים שלי הכרתי סטודנט אמריקאי שהגיע לחילופי סטודנטים באוניברסיטה בה למדתי. נעשינו חברים באופן טבעי. תחומי עניין דומים, השקפות דומות, פלפליות דומה. שיחות הנפש הלכו והתארכו, נפתחנו והתקרבנו והוא נכנס לי ללב. בתום החילופים הוא שב לארצות הברית, ובא לבקר כעבור שנה. נפגשנו. הדינמיקה הייתה כיפית וטבעית בדיוק כמו שזכרתי, אבל זה היה ביקור קצר. הוא תכנן לחזור לביקור ארוך יותר, ואני חיכיתי לזה מאד.

אלא שאז פרצה הקורונה. בהתחלה עוד הייתה תקווה שהטיסות יחודשו לקראת הקיץ, אבל לאט לאט הבנו שהעולם נכנס למערכה גדולה הרבה יותר משחשבנו.

בתחילת המגיפה התאהבתי. שיתפתי את החבר האמריקאי שלי בבחור המיוחד שפגשתי. הוא פירגן לי מכל הלב -

ואז נעלם.

לא בבת אחת. זה היה בהדרגה.

הרווח בין ההודעות הלך וגדל; הודעות התחילו להתפספס; שיחות ננטשו באמצע; הוא הפסיק לדבר על כוונותיו להגיע לישראל, ובשלב מסוים שינה נרטיב לחלוטין, כאילו מעולם לא תכנן להגיע. ואני, מבלי להבין שאני כלי במשחק שלו, רק תהיתי מתי תסתיים כבר הקורונה והוא יחזור לדבר על להגיע לכאן.

בשלב מסוים הקשר גווע לגמרי.

כעבור כמה שנים קפצה לי הודעה ממנו משום מקום. הוא כתב משהו על זה שהוא גרוע בלשמור על קשרים, ושחשוב לו שנישאר חברים, ושהוא מצטער שלא עשה יותר כשהיה צריך. הייתי סקפטית, אבל החלטתי לתת לו הזדמנות. בכל זאת לא יכולתי שלא לזכור לו חסד נעורים. והוא התקשר, ונשמע נחוש למדי ברצון שלו לחזור לקשר, והצטער בכנות על הנתק. ואני האמנתי  בתמימותי. ונתתי לו להתקרב, ופתחתי את הלב מחדש, וסמכתי עליו שהוא מעוניין בקרבתי. חלפו כמה שבועות של התכתבות קצת מקרטעת מהצד שלו, אבל אמרתי לעצמי שזה בסדר. בכל זאת, הוא היה בדיוק בעיצומו של פתיחת עסק חדש.

ואז פרצה המלחמה הראשונה עם איראן (עם כלביא), ולא הגיעה שום הודעה ממנו. בהתחלה זה נראה לי מוזר. אחרי הכל המלחמה הזאת תוקשרה בכל העולם ובעיקר בארצות הברית, אבל מצד החבר האמריקאי? נאדה. דממת אלחוט. אני מדברת איתכן על מישהו שבעבר היה מוודא שאני בסדר על כל פיפס. כל טיל שנשלח לישראל, כל ניסיון לפיגוע, דברים שאפילו לא ידעתי שקרו בזמן אמת. כשהמלחמה נגמרה וחזרתי לשפיות, כתבתי לו הודעה מרוגזת על ההתעלמות שלו מאחד האירועים המטלטלים בחיי. והוא התנצל, והבטיח לי שכל הזמן הייתי במחשבות שלו. אבל אחרי שעניתי הוא נעלם ליומיים, ואני תהיתי כמה עסוק הוא כבר יכול להיות שלא הסתכל בטלפון יומיים, אלא שאז גיליתי שדווקא היה לו מספיק זמן לצפות לי בסטורי שבאינסטגרם. כמה ימים אחר כך הוא ענה בחמימות כאילו לא נעלם להרבה זמן, ואז נעלם שוב, ובינתיים דאג לצפות לי בסטורי. שוב. זה היה ממש שחזור של ההתנתקות שלו מלפני כמה שנים.

וככה, גבירותיי, קלטתי שעושים לי בראדקראמינג.

.Breadcrumbing: שליחת הודעות או מסרים קטנים ומטעים כדי לשמור את הצד השני “על אש קטנה”

עד לאותו רגע בכלל לא ידעתי שאני יכולה להיות מושפעת מהזירה האינסטגרמית. מה לי ולמשחקים האלה? כל האובר-ניתוח הזה של מה שקורה באינסטגרם נשמע כמו משהו ששייך לדור של האחיות שלי. לא לי.

אבל האינסטגרם הוא לא העניין. הוא בסך הכל פלטפורמה למהלכים שהיו כאן מזמן. מי מאיתנו לא מכירה את הדוש הקלאסי שיודע איך לתפוס אותך, לגרום לך לפתוח את הלב, ואז להתחיל לשחק: להיעלם, לצוץ, לשדר מסרים סותרים. לפזר פירורי לחם.

וג'ן זי הגאון, הציניקן, ידע להוציא את הדינמיקה הזאת מהמחשכים ולשים עליה זרקור. לתת לה שם. אם תשאלו אותי, המילה גזלייטינג היא אולי המתנה הכי גדולה שקיבלנו מהדור החריף הזה.

ברגע שידעתי לראות את המניפולציה, להבין את המנגנון שלה, היה לי קל להתנתק ממנה. 

האמריקאי כתב לי שוב אחרי כמה זמן. לא עניתי. מאז לא דיברנו יותר.

בעולם של סמארטפונים, סושיאל וגירויים - שבו תפיסת העצמי מתפצלת בין פלטפורמות, שבו השדה החברתי מוגדר מחדש, שבו הנהייה אחר הפומו ממכרת - הקושי להתמסר לנוכחות רגשית אותנטית מול האחר מעולם לא היה גדול יותר. והקרקע למניפולציות מעולם לא הייתה פורייה יותר. כל זה הוליד אצל ג'ן זי, שגדל לתוך המערב הפרוע הזה, יכולת חדה לשרטט תמרורי אזהרה שרלוונטים גם מחוץ לזירת הסושיאל. גזלייטינג יכול לקרות גם בין שני חברים טובים או בני משפחה. בראדקראמינג יכול לקרות גם פנים אל פנים במקום עבודה. אם נשכיל להשתמש בתמרורים של דור ה-Z כמו שצריך נוכל לא רק לזהות דינמיקות שלא מטיבות איתנו ולקרוא להן בשם, אלא גם להתנער מהן, ולהשקיע בנוכחות רגשית בריאה עם האנשים הנכונים.

מילון פירושים:

Ghosting: להפסיק לענות בפתאומיות ולחדול לחלוטין את הקשר עם הצד השני בלי הודעה רשמית.

Gaslighting: התעללות רגשית שבה אדם מניפולטיבי גורם לקורבן לפקפק בתפיסת המציאות ובזיכרון שלו.

Teasing: מתן סימני עניין חלקיים כדי לעורר ציפייה וסקרנות אצל הצד השני, מבלי לספק תשובה או כוונה מלאה.

Love bombing: הפצצת אהבה מוגזמת ומוקדמת.

Benching: להשאיר על הספסל, בהולד, כאופציה.

Zombing: להיעלם ואז לחזור לחיים במפתיע.

Quiet quitting: קיצוץ בהשקעה רגשית, בזמן ובמאמץ, אבל בלי הודעה רשמית.

Orbiting: לעשות גוסטינג אבל להמשיך לעקוב בסושיאל. לא ליצור אינטראקציה משמעותית.