אתה לא רואה שזה משפיל אותי

שוטטתי בשדרת קינג ג'ורג' שבתל-אביב ביום מעונן של חודש פברואר והרעפתי מבטים סביב. בדרך כלל אני לא מסתובבת באזור הזה של העיר, אבל הייתי צריכה לשרוף את הזמן עד לפגישה שהתקיימה בקרבת מקום. הרעפתי מבטים סביב על חנויות הבגדים וכלי הבית והמכולות בלי עניין מיוחד, עד שחנות ספרים יד שנייה תפסה את תשומת ליבי: היא נראתה כמו קלישאה של עצמה. קטנה, צפופה ועמוסה ספרים מכל הסוגים והשפות. היה בה קסם בלתי מתפשר. כרך כחול מתקלף שלא היה מבייש אנציקלופדיה בת מאה שנה נח בנונשלנט ליד ספר ילדים צבעוני בכריכה קשה.

ספרון קטן לכד את זווית עיני.

הכריכה הציגה ארבע דמויות נשים ועוד אחת שבעצם אולי היא גבר, משורטטות בקווי מתאר, עירומות למחצה. היא נשאה כותרת אחת ויחידה, צפה בלבן, בלי שם של מחבר ובלי סימנים מסגירים:

היא

תוכן הספר היה מפתיע בדיוק כמו שהיה מסקרן. אוסף ציטוטים – כולם על נשים. יופי נשי, דופי נשי, מהות נשית. חגיגה של ממש לפמיניסטית כמוני. 

לקח לי רגע להבין מה אני קוראת.

אורי סלע, מלקט הציטוטים ומחבר הספר, הוציא כמה ספרוני סאטירה בחייו – ככה מספרת לי ויקיפדיה. הספרון הזה יצא בשנת 1969, בשלהי הגל הפמיניסטי השני והרבה הרבה לפני עידן המי-טו, ובכל זאת תפס איזו מהות תודעתית לגבי נשים שמכווצת את הבטן, בתקווה כבר אז, ובטח היום.

"נשים דומות לציורים מעשי ידי אמן: ממרחק מסוים הן עושות רושם יפה יותר." (ריימונט)

קל לנו להגיד שהיום אנחנו במקום אחר. קל לי להגיד. אבל האמת היא שאני לא תמיד מרגישה כך. תפיסות עולם זה משהו כל כך עמוק, ומאה שנה לא בטוח (בטוח לא) הספיקו כדי להפוך אותן על פיהן. עובדה שעד היום כמעט כל אישה (או, כל אישה? הסטטיסטיקה היא "אחת מתוך אחת" או משהו כזה, לא?) עוברת הטרדה מינית במהלך חייה. המרחב הציבורי משתנה, אבל לא הומצא מחדש. התודעה שלנו לא הומצאה מחדש. יש לה שורשים עמוקים – בהורים שלנו, באגדות שאנחנו גדלים עליהן, במודלים שאנחנו מקבלים מגיל ינקות. על אחת כמה וכמה כשזה מגיע לשוק הדייטינג, ולעבודה, ולפוליטיקה.

ולצבא.

"היא - פתגמים, מימרות ומשלי-עם"

"נשים – שערן ארוך ושיכלן קצר." (פתגם גרמני)

דברים שאנחנו חוות מבלי להבין אותם בכלל בזמן אמת.

כשהייתי בת שמונה-עשרה התגייסתי לצבא. שיבצו אותי למחלקה מסווגת. החיילים מחוץ למחלקה לא ידעו מה קורה בפנים. אני וחיילת נוספת לפני שחרור היינו הנשים היחידות. מלבדנו היו רק גברים, רובם נגדים מעל גיל שלושים, וכולם דוברי ערבית שפת-אם.

עוד לא חלפו חודשיים מאז תחילת הסדיר שלי וכבר הגיע אלינו ביקור בכירים ראשון למחלקה. שלושה קצינים עם פלאפלים. גברים. בני ארבעים לפחות. היו לתפקידים שלהם כל מיני שמות מפוצצים בראשי תיבות שלא הבנתי. ישבנו חיילי המחלקה ושלושת הבכירים סביב שולחן צפוף בתוך החדר הקטן, וניהלנו דיון. לא יודעת על מה, עוד לא באמת הייתי בעניינים. ישבתי שם כמו עציץ ושתקתי. אחד הבכירים כתב משהו על פתק בזמן שהמפקד שלי הציג סקירה מודיעינית. ואז הוא קיפל את הפתק והעביר אותו לבכיר שלידו. חשבתי לעצמי, 'כמה לא מנומס להתכתב ככה בזמן שהמפקד שלי מדבר. ממש סודות בחברה'. בשלב הזה הסטתי את המבט אל המפקד. הייתי בהלם מוחלט כשהחייל שלידי תקע בי מרפק פתאום, והעביר לי פתק. אותו פתק שכתב הבכיר לפני חצי דקה.

השם שלי היה כתוב עליו.

"אשה אמיתית נהנית יותר מן העונג שהיא מעניקה לגבר, מאשר מן העונג שהיא מקבלת ממנו." (ניקוס קאזאנצאקיס)

הבטתי סביב בחטף, המומה. למה שבכיר יכתוב פתק שמכוון אליי? מה כבר יש לו לומר לי על הדיון? אני לא מבינה בכלל על מה הם מדברים. פתחתי את הפתק על הברכיים וקראתי את המשפט שנכתב עליו. "גם לבת של חברים טובים שלי קוראים תאי. איזה שם מיוחד."

המשפט נחתם בסמיילי.

זה היה רגע קליל ובלתי חשוב. חייכתי בביישנות לעבר הבכיר אבל הידיים שלי קפאו על הפתק. אני בכלל לא זוכרת אם הוא דיבר איתי אחרי שהסתיימה הישיבה, אבל אני זוכרת שמאותו רגע חששתי להיתקל בו לכל אורך השירות שלי.

זה העניין בהטרדה בשטח אפור. לכאורה לא נעשה כאן שום דבר. מלבד העובדה שכל הנוכחים בישיבה ההיא ראו כל רגע ורגע: ראו את הבכיר כותב את הפתק בזמן שהמפקד שלי דיבר; ראו אותו מקפל אותו ומסמן לבכיר שלידו להתחיל להעביר את הפתק מיד ליד, מחייל לחייל, עד שיגיע אליי. אולי מחצית מהנוכחים השתתפו בסימפוזיון המתוזמר הזה. ואז עיניהם של כולם, כאילו בלי לראות, עקבו אחריי פותחת את הפתק וקוראת אותו. מובן שלא היה לו שום קשר לישיבה, הרי לא היה מה לומר לי מבחינה מקצועית. ולי, חיילת צעירה ומבוהלת בין כל הגברים ההם, במערכת שאני עוד לא מכירה את חוקיה, לא היה שום מקום תודעתי לקום ולהגיד "סליחה? מה הפתק הזה שייך לדיון? למה אתה מעביר אותו אליי מול העיניים של כולם? אתה לא רואה שזה משפיל אותי?"

"למה הפך אלוהים את אשת לוט לנציב מלח? כי מאשה אין לעשות סוכר." (פתגם יהודי)

הרגע הזה הלך איתי מאז, מבלי להבין לעומק מה בו כל כך הטריד אותי, עד ששבע שנים מאוחר יותר נתקלתי ממש במקרה בכתבה שנשאה את הכותרת: "העברת פתקים כמשחקי כוח מגדריים בצבא". קישור לכתבה

הכתבה המפולפלת והקצת אקדמית הזאת פרשה בפניי מחקר של הדוקטורנטית תאיר קרזי-פרסלר על תופעה בצה"ל שהייתה מוכרת לי להחריד, ופיזרה את הערפל סביב הרגשות העמומים להחריד שליוו אותי מאז אותה ישיבה. הוצאתי לכם כמה משפטים שמתמצתים את לב הדברים:

"פרקטיקה מפתיעה התגלתה כמשמעותית במיצוב יחסי כוח מגדריים בצבא: העברת פתקים באמצע דיון מקצועי. [...] העברת פתקים נוכסה על-ידי מפקדים לשם הפחתת ערך מקצועי של נשים. [...] העמימות הפומבית יוצרת מעטה של כוח והיא מתאפשרת בזכות העובדה שלפתק יש שני מופעים: משהו מטריאלי שכולם יכולים לראות, ומסר שאף אחד לא יכול לראות. [...] פרקטיקת העברת הפתקים מהווה סימון של כוח על ידי העברה של סוד."

תוכן הפתקים בכלל לא העניין. העיניים של כולם הם העניין. הפער בין התדר שבו מתנהלת ישיבה מקצועית לבין התדר מתחתיו שבו מתנהלים משחקי הכוח השתקניים, הוא זה שיצר את ההטרדה. התוקף שקיבלתי לפתע לרגשות שהתעוררו בי אז גרם לי כמעט ליפול מהכיסא.

"אם קסם לאישה, אינה זקוקה ליותר מזה; אם חסרת-קסם היא – אין זה חשוב מה יש לה." (ג'יימס מאתיו בארי)

אנחנו הרבה אחרי עידן המי-טו, והמודעות להטרדות גבוהה מתמיד. אז נכון, היום אף מפקד בצה"ל לא יעז להתנות את ההסמכה הבאה שלי ביחסי מין. המרחב החברתי משתנה והשיטות משתנות בהתאמה. ההטרדות נכנסו לשטחים אפורים מאד. הן מעורפלות ומתחמקות בקלות מההגדרה הנוקשה של "הטרדה", הן נצבעות בצבעים אפלים של משחקי כוח, של רמזים, של מניפולציות. הרגישות שנדרשת מאיתנו היום לניואנסים של יחסים ושל מסרים סמויים היא פי כמה יותר גבוהה. כבר בלתי אפשרי להשוות את מה שקורה לנו מול העיניים לאיזה חוק כתוב. אנחנו צריכים להיות ערים, ערים מאד לכיווץ הזה בבטן, ולא לתת לו לברוח. אם הכיווץ הזה שם – משהו לא בסדר. משהו קורה.

"האינטואיציה של האשה היא תוצאה של מיליוני שנות אי-מחשבה." (רוברט יוז)

ספר הציטוטים של אורי סלע לא מחזיק בתוכו סתם אוסף ציטוטים שצוחקים על מה שהיה פעם. הוא חושף את התודעה של החברה שלנו, תודעה בת מאות ואלפי שנים – תודעה שאנחנו עדיין שרויים בה. המודעות להטרדות מיניות צמצמה באופן ניכר את התקיפות הישירות, אבל הולידה אותנו למציאות חדשה, מציאות של ניואנסים הרבה יותר מתוחכמים. ואם אנחנו רוצים להשתחרר סופית מהתודעה השוביניסטית שעולה מהספר "היא", נצטרך להעלות הילוך גם כשהחוק לא ברור לגבי זה, גם כשאין לנו מילים מיידיות, גם כשהסובבים אותנו פוסלים מכל וכל את הכיווץ הזה בבטן.

כשאני פתחתי את הפתק ההוא בישיבה התכווצה לי הבטן, ורק שבע שנים אחר כך קיבלתי לזה תוקף.

יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור. אם למדתי משהו מהכתבה ההיא, זה שאם הכיווץ בבטן קיים –

הוא שם מסיבה מסוימת,

וגם אם אין שום חוק שמדבר אותו,

הוא המציאות.

מלקט: אורי סלע

ציורים: א. ברדסלי

הוצאת עקד, 1969