בשבועות האחרונים, משפטה של לינדזי קלנסי, אחות מיילדת בת 36 ממסצ'וסטס, הגיע גם לכותרות בישראל, כשסביבה התאסף קהל גדול של נשים שהזדהו איתה. זה מוזר לחשוב שאישה שנטלה את חייהם של שלושת ילדיה הקטנים הצליחה לגרום לכל כך הרבה נשים לראות בה את עצמן. סיפורה של לינדזי החל אחרי שילדה את בתה הבכורה, קורה, והתמודדה עם בעיות נפשיות שהחמירו אחרי לידת בנה השלישי, קאלן. בחודשים שלפני הרצח היא פנתה שוב ושוב לקבלת טיפול פסיכיאטרי, קיבלה שורה ארוכה של תרופות ואפילו אשפזה את עצמה בבית החולים הפסיכיאטרי. אלא...

נדמה שבחודשים האחרונים נושא הרזון חוזר שוב ושוב לכותרות. מה"פרשנות" לגוף של עדן פינס, אותה היא לא ביקשה, ועד הדאגה למצבה הגופני של אריאנה גרנדה. משקל, הוא חרב פיפיות, והרבה פעמים נדמה שיש טווח נורא ספציפי של אחוזי שומן מצופים מנשים. דוגמא נהדרת לזה, היא דווקא עדן פינס - כי היא חוותה את החרב הזו משתי צדדיה. אבל מתחת לכל הסיפורים האלה הסתתרה מבחינתי שאלה אחרת: מתי הערה על גוף היא אכזריות, ומתי שתיקה היא דווקא זו שפוגעת? גוף האישה הפך לנושא ציבורי. צילום מסך, אתר וואלה כשעדן עלתה לתודעה, היא...

קודם כל ולפני הכל - ברור שזה הזוי לא לזהות תמונה של רבין. לא בגלל שהוא היה ראש ממשלה, או דמות חשובה מאוד בהיסטוריה הישראלית - אלא בגלל סוף הסיפור שלו. רבין נרצח בגלל הפילוג. הקרע ההוא בעם שמעת לעת אנחנו מתייחסים אליו. בין אם במלחמות ובקריאות לאחדות ויחד ננצח, ובין אם בנינו לבין עצמנו עם הקולגה הביביסט שכל פעם איכשהו אנחנו רבים איתו במטבחון. אז בוודאי, ברור לכל, אין צורך בכלל להגיד שלא לזהות את יצחק רבין זה חריג מאוד, ואפילו אודיה עצמה ישבה על ספתו של ערן סוויסה ואמרה בפה מלא: "זה לא סבבה"....