למה רק למורים יש שנת שבתון

בשיווק למדתי שאם קשה להסביר משהו, מחפשים לו דימוי. לכן כששאלו למה עזבתי את תפקיד החלומות בהייטק בשיא הקריירה, אמרתי: יצאתי לשנת שבתון, כמו המורים. כולם מיד הבינו את המונח, וכמובן שאף אחד עדיין לא הבין למה אני עושה את המהלך הכה תמוה הזה.

וכדי שהמחשבות שלי שנפרסות פה על גבי הדף (האינטרנטי) יהיו קצת יותר קוהרנטיות עבורכם, בואו נתחיל בהשלמת פערים קצרה -  אז נעים להכיר, קסניה, בת 31, סאקרית של למידה, בפוקוס על הגשמה אישית, חייה על הקו. בין איפה לאיפה? תלוי מתי תשאלו אותי, אבל תל אביב תמיד חלק מהמשוואה. אני עוסקת בשיווק, אסטרטגיה עסקית, תוכן ומדיה מאז שאני זוכרת את עצמי ותמיד. תורתם אמונתם? אצלי תורתם אומנותם. 

שנים חייתי לפי האמונה ש"אם תעבוד במה שאתה אוהב לא תעבוד יום בחייך", רק שמה לעשות שלקחתי את זה רחוק מדיי, ואני בטוחה שאני לא היחידה. לקחתי את זה למקום שהחיים שלי היו העבודה והעבודה הייתה החיים. ולא, זה לא אומר שעבדתי מסביב לשעון, זה אף פעם לא היה הקטע שלי, זה אומר שמרכז החיים שלי הייתה הקריירה, הכל נסב סביב זה, הכל היה צריך להתאים למטרות והיעדים שהצבתי בתחום הזה. בעיניי זה גם לא פסול, בטח בגילאי ה-20 וה-30 שאנחנו בשיא בניית הקריירה, הבעיה מתחילה כשהעיסוק המקצועי הופך להיות הזהות שלנו. יש לי לא מעט תחביבים, תחומי עניין ועיסוקים, אני עושה ספורט מאז שאני זוכרת את עצמי, רוקדת ומדריכת סלסה אבל אף פעם לא פסחתי על "אני אשת שיווק" בהצגה העצמית שלי. 

וכל זה היה סבבה לגמרי, עד שמצאתי את עצמי שחוקה לגמרי ומשותקת מפחד לקבל החלטה. הרגשתי אבודה, פשוט כי לא ידעתי מי אני בלי ההגדרה המקצועית שלי. עכשיו בואו נודה בזה רגע, כולנו נשחקים מעת לעת. הרי כולנו בני אדם, והחיים הם לא שייט מנוחות באגם. גם את אלו שעוסקים במה שהם הכי אוהבים - נשחקים. אני עוד לא פגשתי אדם שלא נשחק בכלל. 

כשעצרתי לחשוב על זה פתאום הכל היה נראה לי הגיוני - מאז גיל 6 הייתי בשגרת עבודה, 24 שנים שלמות! בית ספר, צבא, משם ישר למשרד יח"צ (בלי טיול והפוגה כי חשבתי שזה בזבוז זמן ואין לי מה לחפש את עצמי), משם למשרד פרסום, לעצמאות שהייתה קצת סיוט, חזרה להיות שכירה, שוב עצמאית (הפעם היה תענוג) ואז הגעתי להייטק, לחברה מדהימה. צמחתי והתפתחתי שם וכעבור קצת יותר משנה קיבלתי מינוי לתפקיד שחלמתי עליו כל הקריירה. 

חצי שנה אחרי שקיבלתי את התפקיד - הודעתי למנהלת שלי שאני לא ממשיכה בו, גייסנו מחליף וחצי שנה אחרי התפטרתי. פשוט כי הבנתי שנשחקתי לגמרי. לקח לי יותר מדיי זמן להודות שאני שחוקה, במשך כמה חודשים תירצתי לעצמי את הרצון לעזוב כפשוט מיצוי.

היום, כמעט שנה וחצי מאז שהחלטתי להתפטר, ובחלוף שנה שלמה שבה העבודה היא לא הדבר המשמעותי בחיים שלי, אני יכולה להגיד שהייתי שם הרבה לפני. נשחקתי הרבה לפני שרציתי להודות. ולא הספקתי לשאול את עצמי שוב ושוב -  למה היה לי כל כך קשה להודות בפני עצמי בזה? האם זו בושה? האם אני צעירה מדיי כדי להיות עייפה מעבודה? באיזשהו שלב הבנתי שזה הכל שטויות, לא יכולתי להודות בזה כי לא העזתי להתמודד עם השאלה - מי אני בלי העבודה שלי. 

 ואני לא אשכח איך בימים שלפני ההתפטרות, במוח שלי התנהל קרב עיקש בין שני משפטים שנאמרו לי, על ידי שני אנשים שאני מאוד מעריכה. האחד אמר "אני לקחתי כבר פעמיים הפסקה של כמעט שנה בקריירה שלי. ממליץ בחום" והשני הסתכל לי בעיניים ורצה לוודא - "את בטוחה שאת לא יכולה למשוך עוד קצת בשביל הרזומה? זה כלום זמן בפרספקטיבה של חיים שלמים". זה נכון, אבל הרגשתי שאין לי עוד דקה. רציתי לעצור לפני שהגוף יכפה עצירה. לא חסרות דוגמאות לאנשים שעצרו רק אחרי אירוע בריאותי או תאונה.

ומאותו רגע השאלה - "למה רק למורים יש שנת שבתון?" לא הפסיקה לצוף במחשבות שלי. תאמת - זה דיי מרתיח אותי שאין מנגנון בשוק העבודה שפשוט נותן לאנשים את האופציה הזו. כי בואו נודה באמת - החשש הכלכלי (בטח במדינה כמו ישראל עם יוקר מחייה וסף חרדה בשמיים) הוא עצום, והוא זה שמשתק לא פחות מהשאלה המהותית של מי אנחנו בלי הקריירה שלנו. וגם זה בפני עצמו מותנה בחברה המערבית - הורגלנו להציג את עצמנו ולהסביר את עצמנו דרך הקריירה.

אז אנחנו נכנסים ללופ, למירוץ העכברים, ופשוט לא יוצאים ממנו או לא עוצרים מספיק. לפחות רובנו. אנחנו בקלות יתרה מסבירים "למה לא", למה זה לא הזמן. כי כסף, כי אני אצא מהפלואו, כי אני לא אהיה רלוונטית אם לא אעבוד תקופה, כי הכל כל כך תחרותי וכל כך מפחיד. כי לצאת מהשגרה זה פחד אלוהים ישמור. ותחשבו כמה נפלא זה היה אם היו קצת "מכריחים" אותנו לעשות את זה, או לפחות נותנים לנו מסגרת סבירה יותר לעשות את זה, כמו שיש למורים. אני בטוחה שהמנגנון הזה הוא לא אולטימטיבי גם שם, אבל לפחות שם לא צריך לחפש תירוצים, לקחת הפוגה זה דבר מובן ומוכר.

אם יש משהו אחד שאני רוצה שתיקחו איתכם ממכל בליל המחשבות שלי זו הזמנה להסתכל על עצמכם מעבר לטייטל. לאמן את השריר של זהות רב־שכבתית, גם כשביומיום אנחנו בעיקר במקצועי.

לא הייתה מאושרת ממני כשהמונח "גם וגם" התחיל לתפוס, כי לפחות זה נתן לגיטימציה לריבוי יכולות מקצועיות, ולעיסוקים קצת יותר מגוונים, עכשיו נותר לנו להוסיף עוד כמה "וגם וגם וגם וגם", ואיך עושים את זה? מוזגים משהו כייפי לשתות, ועושים רשימה של כל הדברים בעולם שאנחנו אוהבות, לעשות, לראות, לקרוא, הפרויקטים שעשינו, הדברים החוזרים. מסתכלים על הרשימה הזו, מחייכים לעצמנו ומתאמנים על להציג את עצמנו כמי שאנחנו באמת. 

אז נעים להכיר, קסניה.

ובגיל 30 לקחתי שנת שבתון מההייטק. וגיליתי שכל מה שהייתי צריכה זה חודשיים כדי להבין מי אני ומה אני בלי העבודה שלי. ואז גם הבנתי מה בדיוק אני רוצה לעשות בפרק החדש של הקריירה שלי. 

ועכשיו הפכתי להיות החבר הזה שלקח כמה הפוגות מהקריירה שלו, ואני מה זה ממליצה בחום.

מאת קסניה טיכונוב