עברתי מדינה ואני צריכה דחוף חברה

לעבור למדינה אחרת זה קצת כמו לחזור לגן, במובן הזה שצריך להכיר אנשים חדשים בשלב תמים וקלולס כי הרגע עברנו למדינה זרה. ברור לי שבראש סדר העדיפויות הוא להכיר חברים אבל לא סתם חברים- חברות. כי אין אישה שלא צריכה חברה לשבת איתה לקפה תוך כדי לרלור שוטף על כמה המעבר לא פשוט וכמה המצב בארץ עדיין מחריד. 

אז למזלי בן זוגי ואני היינו על הקו בין תל אביב לניו יורק במשך תקופה והספקתי לבנות תשתית מסוימת עוד לפני שעברנו. בפעמים שהגענו לכאן כבר דאגתי לבקש מחברים בארץ שיחברו אותי לאנשים שהם מכירים פה כדי שאוכל להכין את הקרקע. זה מאוד עזר לי כי הייתי צריכה מהבחינה החברתית להתאמץ טיפה פחות ביחס לשאר השינויים שהייתי צריכה להסתגל אליהם.

מפה לשם יצרתי לעצמי חבורה של נשים מקסימות שגם בארץ הייתי רואה את עצמי מתחברת אליהן דיי בקלות. לא היה לי ספק שהאנשים הראשונים שיהיה לי הכי חשוב להתחבר אליהם יהיו ישראליות פחות או יותר בגיל ובשלבי חיים חופפים לשלי. אי אפשר להתווכח עם הפשטות של השפה בתקשורת שלנו, עם התרבות המוכרת, המנטליות הייחודית והמחשבות הדומות שנולדות רק מתוך הזהות המשותפת שאנחנו חולקות. יש בזה משהו מאוד מנחם ואמפתי שהכרחי בסיטואציה כזו.

אחרי שיצא לי לפגוש לא מעט בנות כאן, לא יכולתי שלא לשים לב למספר תופעות חברתיות שחזרו על עצמן בין אם זה אוניברסלי ובין אם לא. להרבה בנות היה מאתגר למצוא חיבורים ראשונים, לחלקן זה לקח לא מעט זמן. אחת הסיבות היא שיש מעין בהלה להכיר מהר חברים שלפעמים אנחנו מתחברים עם הגורם הראשון שיש לו מכנה משותף איתנו (במקרה הזה זו הזהות הישראלית) אבל לא בהכרח כימיה או קליק. סביר להניח שבארץ זה לא היה עובד. סיבה נוספת היא שאם זה כבר כן עובד קצת, לפעמים מגלים עם הזמן עוד אנשים שעשויים להתאים לנו יותר ואולי לא בכוונה זונחים את אלה שפחות והם חוזרים לנקודת ההתחלה שוב. 

בנוסף לזה, לא כולן מרגישות בנוח להתחבר בקלות רק כי צריך, שמא נהיה לבד. זו סיבה קשה כשלעצמה להתחיל חברות והיא מרגישה הישרדותית מידיי. רוב החברויות שלנו נוצרות במהלך החיים בסיטואציות יותר טבעיות וכולנו מתחילים בגיל יחסית קטן לגלות את הסצנה הזו. 

למזלי, רוב הבנות שהכרתי התאימו לי כמו כפפה ליד אבל ברור לי שיש את השלב שאנחנו תוהות מתי להתחיל להיות ״פיקיות״, מתי זה בסדר להתביית על הכמה שאני מאמינה שבאמת יהיו לי לכתף ולא למשענת קנה רצוץ. מתי ארגיש בנוח להנמיך את הורסיה התוססת והקופצנית שלי , ואתחיל להראות צדדים פחות זוהרים, מתי אוכל באמת להיות אני. 

עם הזמן אני מגלה יותר ויותר אזורים נוחים ובטוחים להכנס אליהם ובנות מהממות שמאפשרות את זה, ואני מקווה שאני משדרת את אותו הדבר כלפיהן.

האמת היא שעכשיו יותר מתמיד אני מגלה את הכוח שיש לנו כנשים ועוד יותר כקהילה. לא מזמן קיימתי אירוע חברתי קטן שהיה מוקדש לנשים ישראליות שרצו להתחבר ולהכיר נשים אחרות. הזמנתי בנות שכבר הכרתי, חלקן הזמינו עוד וככה האירוע התרחב ל- 20 בנות מהממות שכל אחת עולם ומלואו. היה מעניין לראות מהצד איך כל אחת מביאה איתה תכונות חברתיות שונות, היו את אילו שנכנסו כאילו הן "own the place" , היו כאלה שלקח להן רגע ואחרות שהסטואציה לא הייתה להן פשוטה בכלל אבל לבסוף צלחו אותה בגבורה. 

בהתחלה ניסיתי לחשוב על אטרקציה או תוכן שידביקו את המאורע ויתנו לו קצת יותר ערך אבל מהר מאוד הבנתי שאנחנו הוא הערך הכי גדול. הפרגון של הנשים, הנרטיב של כל אחת והרצון האמיתי להגיע ולהכיר יצרו חשמל באוויר שאני בטוחה שכולן הרגישו. 

הקבוצה הקטנה שממנה התחלנו טמנה בחובה מכרה זהב של נשים מדהימות וברגע ששמתי את האמון שלי בהן הרווחתי עולם שלם של חכמה, יופי,חוזק והשראה שנטפו מכל אחת ואת שהייתה שם. הכוח שלנו הוא בהבנה הפשוטה שכל מה שאנחנו צריכות לעשות הוא להתכנס לכדי זמן ומקום משותפים עם קצת פתיחות והרבה רצון ושם הקסם כבר יקרה. 

נשים הן כמו תחנת כוח, תחנת כוח מייצרת אנרגיה ואנרגיה זה בדיוק מה שהיה שם.