ניו יורק: מפרקת ומרכיבה אותך מחדש

אחת המתנות הכי גדולות של ניו יורק היא שהיא שוחקת את כל הפוזות שלך. את יכולה להגיע אליה הכי קשוחה, חדה ומרוכזת במטרה, אבל העיר תמיד תהיה גדולה ממך, כנה ממך, פגיעה ממך. היא תאלץ אותך לוותר על ה״שריון״ שבנית לעצמך. לא כי אין לך כוח להחזיק אותו, אלא כי הוא כבר לא בהכרח משרת אותך.

תמיד ראיתי את ניו יורק כעיר שמזמינה לחשוב אחרת. מקום בו אינטליגנציה, אמביציה ועצמאות מוערכים. העיר לא מבקשת ממך להשתלב, אלא להיות. עיר שלא ממהרת לשפוט את באיה, אלא מתבוננת בסקרנות בנוכחים. האמנתי שהעיר היא קרקע פורייה לבניה של חיים חדשים לאלו שמספיק אמיצים לבקש ולחלום אותם.

בגיל 26 עברתי לניו יורק בתחושה שאני יודעת בדיוק מי אני. הגעתי עם המזוודות, עיניים רעבות, ואמונה חזקה שמלווה בפסקול הנצחי של פרנק סינטרה:

“If I can make it there, I can make it anywhere.”

באתי בשביל התואר השני, הקריירה, הדלתות שחלמתי לפתוח. ואהבה? אהבה אז נראתה לי כמו צורך של גרסה קודמת שלי. גרסה אולי קצת נאיבית, פחות “פמיניסטית.” אבל מהשנייה שקניתי את הקפה הראשון שלי בעיר משהו בי כבר התאהב. לא בגבר או ברעיון, אלא בעיר עצמה ובאומץ שהיא דרשה ממני בלהיות.

פירוק ראשון

הדירה הראשונה שלי הייתה סטודיו קטן עם חלון עצום ליד הסנטרל פארק. האור מהחלון צבע את הימים והלילות שלי במנעד שנע בין חופש לבדידות. אבל זו לא הייתה בדידות מפחידה. זו הייתה בדידות מהסוג שמכריחה אותך להתכנס ולהקשיב פנימה ולתהות: ״מה אני באמת רוצה?״ ״מה אני מוכנה להרגיש?״ ״וממה אני עדיין מפחדת?״

שם, מול הנוף הכי קסום בעולם, העיר התחילה לפרק אותי, קצת כמו שמים שוחקים אבן. בתוך כל התהיות והניסיונות, הבנתי שהקשיחות שעטפה אותי לא הייתה חוזקה, אלא חומה. חומה שלי, שהגנה מבחוץ אבל צמצמה מבפנים. ניו יורק, עם האנרגיות שמרימות אותך ואלה שמערערות אותך באותה קלות, לימדה אותי את השיעור שעד אז היה לי הכי קשה להבין. אי אפשר לשרוד כאן בלי להרגיש. התחלתי להשיל שכבות של ציניות ודימויים של מי שחשבתי שאני צריכה להיות. אבני החומה נשחקו לאיטן וחשפו כמיהה שנשכחה. הרצון שמישהו יראה אותי כמו שאני, מעבר לחוזקות, החומות והמעטפת שלי.

עכשיו התור להרכבה

אם יש דבר שקומדיות רומנטיות ניו-יורקריות לא מספרות, זה מה זה לצאת לדייטים בעיר הזאת. יצאתי עם גברים מכל הסוגים. יהודים יותר ופחות, ישראלים, מקומיים, בינלאומיים ואפילו קיבלתי הצעה להצטרף ל״בונים החופשיים״ כבר בדייט הראשון. כי ניו יורק, כמו ניו יורק, מציעה מגוון, לפעמים רחב מידי. אבל מתחת לכל זה, בבין השורות, יש דומה. כל דייט היה שיעור קטן בדיוק ופתיחה של הלב: פעם על מה אני רוצה ופעם על מה שלא. אבל במיוחד היו אלה שיעורים על הצדדים שבי שאני עדיין מפחדת להראות והפגיעות שאני עוד לא מוכנה לשחרר.

כיהודיה בעיר, מצאתי את עצמי גם במספר מפגשי שידוכים. חדרים מלאים באנשים יפים, חכמים, ומבולבלים. כל אחד עם תקווה קטנה ״שאולי הפעם״. קל לצחוק על הרגעים האלה, לקרוא להם פתטיים. המבוכה עושה את זה. אבל ברגעים האלה של עמידה, עם כוס יין ביד ולחיים אדומות, הרגשתי חיבור וחמלה. הבנתי שאני לא לבד, שהאומץ האמיתי הוא לא להיראות חזקה, אלא להודות בכמיהה וברצון לאהבה.

למרות שגדלתי על קומדיות רומנטיות כילדת ניינטיז, הן תמיד הרגישו לי כמו חלום רחוק. כמו מלא סיפורים על מזל ומקריות. על הרגע הזה שהיקום מחליט בשבילך ושולח לך את מתיו מקונוהיי באופן רנדומלי באיזה בר בווסט ווילג כי הגיע ״התור שלך לאהבה״. אבל כשצפיתי שוב בסצנה שבה הארי רץ ברחובות ניו יורק כדי להגיע לסאלי לפני השנה החדשה, הבנתי משהו אחר. הוא לא רץ כי הוא חווה הארה, הוא רץ כי הוא העז. זה לא סיפור על אהבה. זה סיפור על האומץ להיפתח, להיחשף ולתת צ׳אנס. כל פעם חזרתי לאותה הבנה שלפני שאני מחפשת גבר, אני מחפשת אומץ.

והיום אני לא יודעת מתי תגיע האהבה שלי. אבל מה שכן, אני כבר לא מחכה לה שתציל אותי, ולא בורחת ממנה כדי להגן על עצמי. ניו יורק לימדה אותי שהאומץ והעוצמה האמיתית לא נמצאת בשריון, אלא ברכות. לא בשליטה, אלא ביכולת לשחרר. לא בפוזה, אלא בלהסכים להתמסר ולפתוח את הלב. להיות פשוט נוכחת ולהגיד “אני כאן” גם בלי לדעת מה יקרה אחר כך.

ואולי זה לא רק הסיפור שלי. ניו יורק מפרקת אותך ומאלצת להרכיב את עצמך מחדש. העיר מעבירה אותך דרך כל השכבות של העצמי ומקלפת עד הגרעין. עד שמשאירה אותך עם השכבה הכי אינטימית, ערומה ובדרך שנשמעת קצת מפתיעה- גם הכי חזקה. ואולי כולנו, בדרך כזו או אחרת, נותנים לניו יורק לעשות את שלה ולפרק ולהרכיב אותנו מחדש. להתמסר, להעז, להפסיק להעמיד פנים, ולתת ללב להוביל.

מאת מישל סהר