איפשהו בניו יורק, LA או לונדון, בשירותים מעוצבים, מוארים היטב ומלאי ציוד, אישה יפה מסירה מסכת לחות שהייתה עליה כל הלילה. זה השלב השני או השלישי בכל סרטון Shedding (ניסיונות הולמים לתרגום נכשלו). הסרטונים האלו כוללים באופן מסורתי הצגת תכלית של כל מוצרי הטיפוח והטיפול עימם אותה אישה יפה מאוד הלכה לישון: בונט משי לשיער כדי למנוע פריזיות, טייפ מיוחד לפה שיכריח אותה לנשום מהאף, תחבושת ספוגה בשמן קיק שנקשרה סביב הבטן שלה כדי לעזור בעיכול (?), מסכת פנים עם בוסט קולגן, מסכת עיניים עם בוסט לחות,...

בקצרה - אני לא טובה עם מספרים. לא הצלחתי לפתור תרגילים במתמטיקה בלי לבכות מאז כיתה ח', אני נוראית בחלוקת תשלום חשבון בסוף ארוחה (שלא לדבר על טיפים), וגם אחרי שנה של מגורים בניו יורק אני לא מצליחה להמיר דולרים לשקלים בראש שלי, ואתן רק יכולות לדמיין כמה זה עולה.  במובן הרחב יותר, אני לא אוהבת מספרים כי הם מאוד חד משמעיים, כל דבר שעובר כימות ("מה הסיכוי ש?" "איך את מדרגת את החוויה הזו מ-1 עד 10?") גורר בי מעגל של סלידה, התלבטות, התפשרות על תשובה ושוב סלידה. דברו איתי במילים, תנו לי ביקורת...

כי זה מה שהסרטונים האלה באמת מוכרים לי, הרי. לא את הקופסאות. את האשליה של שליטה.